חברה – מדפי ארכיון חצור

זה רעיון!

אפשר לראות בתנועה הקיבוצית על כל גווניה מפעל יזמי אדיר ממדים. עם זאת, בתחום הכלכלי החברה הקיבוצית היתה מאד ממוסדת – המוסדות הכלליים החליטו היכן להשקיע ואת מה לפתח, והחבר הפרטי השתלב לתוך התמונה הכוללת. עם המשבר הכלכלי של שנות ה-80, והצורך של החבר לדאוג לפרנסתו האישית, יזמויות אישיות התפתחו ואפשר היה לראות יוזמה “מלמטה”. בכרוניקה של הקיבוץ אנחנו למדים שבשנת 1994 דווח ש:

הקבוץ אישר עקרונית יזמות עסקית בענפי הקהילה. במידה ותהיה מזה השלכה על חיי האוכלוסיה בכללה – הנושא תידון ותוכרע בשיחה

ואכן, בחצור שנות ה-90 היו שנים של מגוון יוזמות, הן במגזר היצרני, והן בקהילה.

איתמר כהן – איש השנה ביזמות לשנות 1994

המכון הפסיכולוגי בקיבוץ חצור

תתניע!

היום בקיבוץ כבר אין מכוניות “שיתופיות”, או “של הקיבוץ”. לכל משפחה יש לפחות מכונית אחת ואין צורך לחשב על חשבון מי הנסיעה. אבל לא כך היה בעבר. היו ימים שבהם כאשר הזמינו רכב היה ברור על חשבון מי הנסיעה, אבל בשנות ה-90 התהליך עבר שכלול טכנולוגי באמצעות ה-“חוכמולוג”.

עם כמות ה-“טכנולוגיות” שמלוות אותנו היום ספק אם אנחנו זקוקים להדרכה כיצד להשתמש במכשיר כזה, אבל ה-“חוכמולוג” נכנס לשימוש אצלנו לפני כמעט שלושים שנה, והיה צורך להסביר לנו מה עושים איתו. לשם זה הוכן סרטון. בסרטון, מ-1995, מראים את חיבור המכשיר שקולט את נתוני ה-“חוכמולוג”, ומסבירים כיצד מתניעים וגם כיצד המידע נרשם בהנהלת החשבונות:

וכצפוי, עם השנים ההתנעה עברה שכלולים. בערך ב-2005 זכינו ל-“דאלאס” – מכשיר פשוט יותר שעשה את אותה מלאכת הרישום והחיוב:

אבל כזכור, היום אין מכוניות “ציבוריות” וסביר להניח שבכל בית יש מגירה אם לפחות “דאלאס” אחד שכבר איננו זוכה לשימוש.

כל תמונה מספרת סיפור

נדמה שבמרכז העבודה הארכיונאית נמצאת מידה גדושה של צניעות. הארכיון משתדל לא להחליט מה ראוי שיישמר ועל מה אפשר לוותר. הוא מעדיף לשמור על הכל, ולהשאיר את ההחלטה הקשה לגבי מה היה ראוי ומה לא לדורות הבאים. התודעה הזאת היתה במרכז פעילות ארכיון חצור ממש מהקמתו. רחל סלע, למשל, פנתה לחברים שאם נמצאים אצלם עותקים ספציפיים של עלון הקיבוץ, למסור אותם לארכיון:

הקריאה הזאת לא היתה חד פעמית. שנתיים מאוחר יותר היא שוב פרסמה בקשה דומה:

אבל אי אפשר רק לשמור מסמכים וצילומים. הרי הארכיון איננו רק שומר מסמכים לדורות הבאים. הוא מבקש להגיש את ההיסטוריה לדורות הנוכחיים. הוא עושה זאת באמצעים מגוונים – תערוכות, למשל. ולפעמים הוא גם פותח את הדלת לביקורים בהם החברים יכולים להתרשם מהתכולה המרשימה שבו.

לא רק להאזנה, אלא גם לתקשורת

הרדיו המרכזי הציע פתרון “שיתופי” לצורך אמיתי. באותה תקופה לא היתה אפשרות לרכוש מקלטי רדיו לכל חברי הקיבוץ, ולכן הפתרון של מקלט מרכזי ורמקולים אצל החברים התקבל כדרך שתאמה את ערכי הקיבוץ.

זאת ועוד: הרדיו המרכזי מילא תפקיד חשוב בשעות המנוחה של חברי הקיבוץ. האפשרות להאזין למוסיקה בבית ללא ספק הנעים את החיים שלא היו קלים. אבל הרדיו לא היה להאזנה בלבד. מתברר ש-“קול חצור” גם פעל ככרוז שבעת הצורך הזמין את החברים לגיוס דחוף:

אפשר להתרשם על הערך שחברי הקיבוץ ייחסו לרדיו המרכזי מפזמון שצבי אטקין חיבר עם תחילת השידורים.

למען הדור הצעיר

במידה רבה אפשר להגיד שהילד נמצא במרכז חיי הקיבוץ, ולכן הגיוני שקיבוץ יקדיש חג מיוחד לילדים – יום הילד.

בתחילת הדרך חצור קישר את יום הילד לט”ו בשבט, וב-1947 ציינו את הנטיעות ויום הילד יחד:

יום הילד של שנת 1949 נחגג בסימן של עצמאות ישראל, וחזרת הילדים לחזור לאחר הפינוי לחולון. שולמית מאירי כתבה בעל התל:

כוונת הקיבוץ היתה, כנראה, לערוך ימי ילד לעתים קרובות. תוכנן יום הילד לשנת 1950, אבל הוא בוטל בגלל מגפת חצבת:

הצמדת יום הילד לט”ו בשבט היתה בעייתית. מזג האוויר בחורף לא התאים לקיום החגיגה בחוץ. הוצע להצמיד את היום לל”ג בעומר שממילא היה נטול ציון בקיבוץ. רק מאוחר יותר, כאשר ימי הילד לא היו אירוע שנתי אלא צוין לעתים רחובות יותר, הוא נעשה לחלק מכלל אירועי חג הקיבוץ.

לפי העדות בעל התל, יום הילד של שנת 1953היה אירוע מרגש:

וצילומים מאותו יום אכן מראים את זה:

כמו-כן, נערך תערוכה של צעצועים שהוכנו לילדים:

הצעצועים של יום הילד של 1973 – עשרים שנים מאוחר יותר – היו יותר מודרניים, אם כי עבור עיניים של היום אפילו פרימיטיביים:

אחד מנקודות השיא של יום הילד של 1973, בו נערך הפנינג חגיגי בדשא הגדול ופעילויות רבות בכל רחבי הקיבוץ, היה מטוס הפיפר שיצא מבסיס חצור שממנו ישי קצירי פיזר סוכריות לילדים ולחברים אשר בקרקע.

מחריש אוזניים

לא פעם אורחים שמגיעים לחצור שואלים כיצד אפשר לחיות עם הרעש הזה. ולמען האמת, גם חברי הקיבוץ שאלו, ושואלים, את אותו הדבר. ב-1981 אלי נדיב דיווח, כנראה בשיחה לארכיון, שעוד בשנות ה-60 הרעש הפריע במידה גדולה כל כך שאפילו עלתה האפשרות להעברת הקיבוץ למקום אחר. בסופו של דבר, כמובן, נשארנו כאן, וכנראה שמטוסי הקרב המרעישים הם אלה שבסופו של דבר ימצאו מקום אחר.

אין ספר שרעש המטוסים היה המטרד הבעייתי ביותר, אבל במהלך השנים היו מטרדים נוספים. חברים התלוננו מהרעש מהמטרוק, למשל. ומתברר שבשנות ה-60 התלוננו על רעש מסוג מאד מוכר.

מנוחה לייגע

בחברה רב-דורית הגיוני שמה שטבעי לדור אחד יכול להתפס כמטרד אצל דור אחר. ב-1961 יואל פורת כתב, ללא ספק במידה לא קטנה של סאטיריות, על הרעש של בני המוסד שהפריע למנוחתו.

מדובר אמנם בבעיה אמיתית, אבל בכל זאת מסוג הבעיות שלומדים לחיות, ולחייך, איתם.

בשכנות טובה

קיבוץ חצור ממוקם סמוך לבסיס של חיל אויר – בסיס שלפני קום המדינה היה בסיס של ה-RAF – חיל האוויר המלכותי של הבריטים.

מפה שמראה את הקיבוץ, את שדה התעופה, וגם את הכפרים הערביים ברקה, יסור ובתני.

אולי הדבר הבולט ביותר לקיבוץ, או לפחות לאוזניו, הוא הרעש מהבסיס, אבל במהלך השנים היו בינינו לא מעט קשרי ידידות. היו שנים שבהם ילדי הבסיס למדו בגנים של חצור. עוד בתחילת חצור נוצרו קשרים חיוביים בין הבריטים בבסיס לבין חברי הקיבוץ. בני פורת מספר על החשדנות של הבריטים כלפי חברי הגרעין, וזה משום שחברי אצ”ל תקפו את הבסיס קצת לפני שחברי חצור הגיעו לאזור.

שלדים ממטוסים שהאצ”ל פוצץ בבסיס חצור בפברואר, 1946.

בני פורת מספר:

הוא גם מתאם בקצרה כיצד, אחרי שהבריטים עזבו, חברי חצור נכנסו לבסיס כדי לאסוף שלל:

במשך השנים, יותר מכל דבר אחר הרעש מהבסיס היה מה ש-“קשר” אותנו אליו, אבל היו בכל זאת קשרים אחרים – לטוב ולרע.

ב-1951, למשל הקיבוץ הוזמן לבסיס לנטיעות של ט”ו בשבט:

ובשנת 1954 רחל מכבי דיווחה בהתלהבות בעל התל על מפגן של מטוסי הבסיס בו צפתה כל אוכלוסיית הקיבוץ:

אבל לא כל קשר היה חיובי. כפי שדווח בעל התל ב-1951, חיילים מהבסיס נהגו להגיע למטעים כדי לסחוב פרי:

כבר נחלת העבר

בשנות ה-80 וה-90 פחות ופחות צעירים הגיעו לאולפן בקיבוץ. זה היה פונקציה של מספר גורמים. היתה פחות עלייה, וגם פחות התעניינות בחיי קיבוץ. עם זאת, בשנת 1988 אורית שדה, מנהלת האולפן דאז, תיארה בעל התל מחזור דגוש בתלמידים:

חמש שנים מאוחר יותר המצב היה די שונה. השינויים הפנימיים של הקיבוץ הביאו לכך שהמשימתיות דעכה. כמו-כן, במבנה המתהווה של הקיבוץ המשתנה לא היו מקומות עבודה רבים לזמניים. נערכו דיונים על עתיד האולפן (למשל באוגוסט, 1994), וגובשה תוכנית להעברתו לצפית:

תמונת המחזור של מחזור 66 של האולפן – ארבעה מחזורים לפני הסוף. אורית שדה – מנהלת, אמירה אבני – מורה. בין התלמידים נמצאות החברות שלנו קייט בר-דוד וקרינה בדרק. כמו-כן, כיתת הלימוד היתה בצפית, ולא בחצור.

אשנב לתרבות ישראל

במשך כ-45 שנים קיבוץ חצור אירח אולפן ללימוד עברית. החל בשנת 1951, עוד בשנים הראשונות של הקיבוץ בחצור, הוחלט לפתוח אולפן. באולפן לא למדו עברית בלבד. הוא הקנה לתלמידיו הזדמנות להכיר את תרבות ישראל ולהדק את הקשר – במיוחד בין המדינה לבין התפוצות.

במהלך השנים תנאיי המגורים, והלימוד, השתפרו. כבר אחרי שנה אחת הסוכנות היהודית דאגה לצריפים לתלמידי האולפן שתחילה גרו באוהלים. בהמשך התנאים המשיכו להשתפר, והתלמידים עברו לבניינים של ממש – פעם באזור המוסד (שדרת המוזות של היום) ופעם במגורים דרומית לחדר האוכל. חברי האולפן עבדו בתפקידים בקיבוץ וידיהם העובדות היו חשובות במיוחד בזמנים של קטיף בפרדס.

חברי אולפן עובדים בפרדס על לובקה סטירנין – בשנות ה-80.

האולפן בחצור שרד עד לאמצע שנות ה-90. במהלך השנים האלו אוכלוסיית האולפן עברה שינויים רבים – פעם עולים חדשים, פעם בני נוער יהודים מהעולם המערבי, ושוב, בתקופת בית ראשון במולדת, עולים מברית המוצעות.

לארי רפופורט עם תלמידים נוספים מהמחזור שלו באולפן – 1971.

עם השנים מערך העבודה בקיבוץ השתנה כך שמקומות עבודה לזמניים – לא רק אולפן אלא גם מתנדבים – הצטמצמו, וזאת היתה אחת הסיבות המרכזיות לסיום החזקת אולפן בחצור, בערך ב-1995.