1960 – 1969 – מדפי ארכיון חצור

הדואר (כבר לא) בא היום

נכון לקיץ 2023 כבר אין סניף דואר בקיבוץ חצור. אמנם דואר עדיין מגיע אלינו, אבל אין לנו שירותי הדואר שהסניף היה מספק. סגירת הסניף היא חלק ממגמה כלל ארצית – סניפים רבים ביישובים קטנים (וגם לא כל כך קטנים) נסגרו, ובמהלך מספר חודשים עד לסגירת הסניף בחצור תושבים ממספר יישובים באזור היו מגיעים אלינו כדי לקבל שירותי דואר. עבור אותם שירותי דואר עלינו היום להגיע להגיע לסניף בגן יבנה.

עד 1965 לא היה סניף דואר בחצור. כמובן שקיבלנו דברי דואר, ואפילו היה אפשר לשלוח, אבל כמעט אין מישהו בחצור שזוכר כיצד הדבר התבצע. (הארכיון ישמח לקבל מידע מוסמך בנושא.)

ב-1964 הקיבוץ קיבל הודעה על אישור פתיחת סניף:

ובחודש פברואר 1965 מנהל מחוז לשירותי הדואר מסר רשמי לקיבוץ על פתיחת הסניף:

לכבוד הפתיחה הופקה מעטפה מיוחדת:

בה מציינים את פתיחת הסניף, ואת העובדה שהסניף “תעסוק בכל פעולות הדואר כולל עיסקות בנק הדואר:

אמן – מ-א’ ועד ת’

בראש השנה תשפ”ג נערכה תערוכה במועדון לציון 80 שנה לאמן … ובעקבות סגירתו.
חלק מהתערוכה היה משחק – “אמן – מ-א’ ועד ת'”. הנה הוא לפניכם בגירסה אינטרנטית.
המשחק, כמובן, איננו מזכיר את כל העובדים ו/או המוצרים הקשורים לאמן, והארכיון מבקש סליחה מראש לכל מי שאיננו מוצא את יקיריו. להבדיל מהתערוכה הגשמית, למשחק אפשר להוסיף, להרחיב, ולחדש.

א’	ב’	ג’	ד’	ה’	ו’	ז’	ח’
ט’	י’	כ’	ל’	מ’	נ’	ס’	ע’
	פ’	צ’	ק’	ר’	ש’	ת’

לא רק הרועה בשדה

עוד בימי בית גן לקיבוץ היה צאן, וכאשר הקיבוץ התיישב בחצור התחדש הענף – עד שנת 1969, כאשר בגלל מחסור בידיים עובדות הוחלט לחסלו.

בנימין שמידט היה בין הרועים המרכזיים.

בנימין שמידט מספר על העבודה בצאן בבית גן:

היה נעים מאוד במרעה; להיות בהרים, לראות את הנוף המרהיב – את החרמון מרחוק –
זה היה מאוד מרגש אותנו. העבודה עצמה היתה קשה. היינו צריכים לקום ב- 4 בבוקר
ולחלוב ולצאת למרעה. ולאחר חזרה מהמרעה בערב – שוב לחלוב. היינו גומרים בערך
ב- 9 את יום העבודה שלנו. אף על פי כן, היינו מרוצים מאוד, כי התקווה שלנו היתה כי על
ידי כך נוכל לצאת להתיישבות כבעלי ניסיון בגידול צאן.

מתוך הקלטה לילדים בחג ה-30 ברה”ש 1976 – ותיקים מספרים על בית גן

חליבת העדר היתה אחת העבודות של בני המוסד.

יונתן זרח חולב.

איציק אוחיון חוזר מהמרעה – עם ספר במקום החלילית המסורתית.

אורית שדה בצאן.

בשנת 1994, 25 שנים אחרי חיסול הדיר, יונתן זרח סיפר לצוות הווידאו על העבודה בצאן:

ראו גם בפייסבוק – כאן ו-כאן.

מהקיבוץ לפאריס ובחזרה

בשנות ה-50 לאה צימרמן יצאה לפאריס ללמוד אמנות, ואחרי שנתיים שם, בהן היא זכתה לפרסים, היא חזרה לחצור. אנחנו פוגשים את ציוריה במקומות רבים בקיבוץ.

ב-2020 נערכה תערוכה של עבודות של לאה בגלריה של הקיבוץ.

נורית מלמד כתבה על התערוכה הזאת.

מתוך התערוכה:

במקום חנות נעליים

מה יותר פשוט מאשר לצאת לעיר, או אפילו להכנס לחדר האוכל בשעת תערוכה, ולקנות זוג חדש של נעליים? הדבר טבעי והגיוני. זאת ועוד: מעט מאד אנשים מחפשים סנדלר כדי לתקן נעליים. יותר פשוט, ואולי גם יותר זול, לקנות חדש.

אבל לא לפני יותר מדי שנים היתה סנדלריה בקיבוץ. היא בעיקר עסקה בבניית נעלי עבודה ובתיקונים – אבל בכלל לא חסרה לה עבודה.

אסתר קביבור בתוך הסנדלריה

נחום ושלום – סנדלרים שכירים בקיבוץ בשנות ה-70 ו-80.

דבורה אורטס מסדרת קופסאות נעליים בסנדלריה.

כל תמונה מספרת סיפור

נדמה שבמרכז העבודה הארכיונאית נמצאת מידה גדושה של צניעות. הארכיון משתדל לא להחליט מה ראוי שיישמר ועל מה אפשר לוותר. הוא מעדיף לשמור על הכל, ולהשאיר את ההחלטה הקשה לגבי מה היה ראוי ומה לא לדורות הבאים. התודעה הזאת היתה במרכז פעילות ארכיון חצור ממש מהקמתו. רחל סלע, למשל, פנתה לחברים שאם נמצאים אצלם עותקים ספציפיים של עלון הקיבוץ, למסור אותם לארכיון:

הקריאה הזאת לא היתה חד פעמית. שנתיים מאוחר יותר היא שוב פרסמה בקשה דומה:

אבל אי אפשר רק לשמור מסמכים וצילומים. הרי הארכיון איננו רק שומר מסמכים לדורות הבאים. הוא מבקש להגיש את ההיסטוריה לדורות הנוכחיים. הוא עושה זאת באמצעים מגוונים – תערוכות, למשל. ולפעמים הוא גם פותח את הדלת לביקורים בהם החברים יכולים להתרשם מהתכולה המרשימה שבו.

תודעה חקלאית

היום, במאה ה-21, מעטים מאד מחברי הקיבוץ עובדים בחקלאות. אבל קשה להוציא את החקלאות מהקיבוצניק, והמציאות הזאת באה לביטוי בדאגה לכמות הגשמים שיורדים. במהלך השנים מדידת הגשם היתה תפקיד חשוב והאוכלוסיה במלואה עקבה אחרי תצפית הגשמים.

שנים רבות דפי תצפית הגשם הוצגו בלוח המודעות בכניסה המערבית לחדר האוכל, אבל היום ממעטים להכנס דרך הכניסה המערבית, ולכן הדפים מוצגים בלוח התרבות ליד מכונת הכלים.

אינני עוקבים אחרי כמות הגשם בלבד. אנחנו גם בוחנים את כמות המשקעים לעומת השנה הקודמת:

עוד בגבולות עקבו אחר הגשם המעט שירד שם. בחצור במשך שנים ארוכות יעקב בן בשט היה, בין תפקידיו הרבים, המודד “הרשמי” של כמות המשקעים:

אבל היום התפקיד עבר לאסא קצירי שמודד לפני ביתו:

כידוע, לוח המודעות בחדר האוכל איבד חלק מכובד מגדולתו. כבר לא עוברים דרכו לקבל עדכונים. אנחנו זקוקים לשיטות אחרות כדי ליידע אותנו כמה גשם ירד. בחורף 2022 אסא קצירי התחיל להעלות ל-מקומי את הדיווחים:

סימן זיהוי מובהק

איך מזהים חבר קיבוץ? יש לא מעט סימנים, אבל אחד הברורים ביותר היה תגית עם מספר על הבגדים. אפשר לסמן באמצעות עט שאיננו נמחק, אבל שיטת הסימון העדיפה ביותר היתה באמצעות פיסת בד עם מספר החבר שהוצמדה והודבקה לבגד באמצעות מכונת התרמית.

היום המכונה יושבת יתומה במה שנשאר מהקומונה – ולידה הנחיות השימוש במקרה הבלתי צפוי שמישהו יצטרך להדליק אותה כדי לסמן בגד:

המספר, כמובן, לא הודבקה לבגד כדי שכולם יידעו שמדובר בקיבוצניק. הצורך המרכזי היה לזהות של מי הבגד כאשר חילקו את הבגדים אחרי הכביסה לתוך התא של החבר.

מפעל משפחתי

במהלך השנים ט”ו בשבט נחגג פחות או יותר באותה דרך – ציון כלל קיבוצי ונטיעות במסגרת משפחתית. בשנות השישים עדיין היו שטחים רבים שהיו זקוקים לנטיעות. גינות הנוי דאגו לכך שכל משפחה יהיה (לפחות) שתיל אחד.

בצילום: רות ו-מוטקה קצירי והמשפחה נוטעים – 1963.

עם דליים בידיים ותוך שירה קולנית, באותן השנים המשפחות (ובוודאי גם יחידים) צעדו בשבילי הקיבוץ לקראת מקום הנטיעות של אותה שנה. גלעד זוהר הוביל עם האקורדיון.

מחריש אוזניים

לא פעם אורחים שמגיעים לחצור שואלים כיצד אפשר לחיות עם הרעש הזה. ולמען האמת, גם חברי הקיבוץ שאלו, ושואלים, את אותו הדבר. ב-1981 אלי נדיב דיווח, כנראה בשיחה לארכיון, שעוד בשנות ה-60 הרעש הפריע במידה גדולה כל כך שאפילו עלתה האפשרות להעברת הקיבוץ למקום אחר. בסופו של דבר, כמובן, נשארנו כאן, וכנראה שמטוסי הקרב המרעישים הם אלה שבסופו של דבר ימצאו מקום אחר.

אין ספר שרעש המטוסים היה המטרד הבעייתי ביותר, אבל במהלך השנים היו מטרדים נוספים. חברים התלוננו מהרעש מהמטרוק, למשל. ומתברר שבשנות ה-60 התלוננו על רעש מסוג מאד מוכר.