כי ההיסטוריה עוד בועטת
בראש השנה תשפ”ג נערכה תערוכה במועדון לציון 80 שנה לאמן … ובעקבות סגירתו.
חלק מהתערוכה היה משחק – “אמן – מ-א’ ועד ת'”. הנה הוא לפניכם בגירסה אינטרנטית.
המשחק, כמובן, איננו מזכיר את כל העובדים ו/או המוצרים הקשורים לאמן, והארכיון מבקש סליחה מראש לכל מי שאיננו מוצא את יקיריו. להבדיל מהתערוכה הגשמית, למשחק אפשר להוסיף, להרחיב, ולחדש.
| א’ | ב’ | ג’ | ד’ | ה’ | ו’ | ז’ | ח’ |
| ט’ | י’ | כ’ | ל’ | מ’ | נ’ | ס’ | ע’ |
| פ’ | צ’ | ק’ | ר’ | ש’ | ת’ |
בשנות ה-50 לאה צימרמן יצאה לפאריס ללמוד אמנות, ואחרי שנתיים שם, בהן היא זכתה לפרסים, היא חזרה לחצור. אנחנו פוגשים את ציוריה במקומות רבים בקיבוץ.
ב-2020 נערכה תערוכה של עבודות של לאה בגלריה של הקיבוץ.
נורית מלמד כתבה על התערוכה הזאת.
מתוך התערוכה:
רוב שעות הפנאי של בני קלברש הוקדשו לאמנות שלו – ציור ורישום, הדפסים, יצירת נייר ו-“ציורים” באמצעות הנייר.
בני אהב לצייר את נופי ירושלים, אבל גם הכין הדפסים – חלקם מופשטים.
באחת מתערוכות הנייר שלו הוא שחזרר, דרך הנייר, ציורים של ברויגל.
מה יותר פשוט מאשר לצאת לעיר, או אפילו להכנס לחדר האוכל בשעת תערוכה, ולקנות זוג חדש של נעליים? הדבר טבעי והגיוני. זאת ועוד: מעט מאד אנשים מחפשים סנדלר כדי לתקן נעליים. יותר פשוט, ואולי גם יותר זול, לקנות חדש.
אבל לא לפני יותר מדי שנים היתה סנדלריה בקיבוץ. היא בעיקר עסקה בבניית נעלי עבודה ובתיקונים – אבל בכלל לא חסרה לה עבודה.
אסתר קביבור בתוך הסנדלריה
נחום ושלום – סנדלרים שכירים בקיבוץ בשנות ה-70 ו-80.
דבורה אורטס מסדרת קופסאות נעליים בסנדלריה.
היום, במאה ה-21, מעטים מאד מחברי הקיבוץ עובדים בחקלאות. אבל קשה להוציא את החקלאות מהקיבוצניק, והמציאות הזאת באה לביטוי בדאגה לכמות הגשמים שיורדים. במהלך השנים מדידת הגשם היתה תפקיד חשוב והאוכלוסיה במלואה עקבה אחרי תצפית הגשמים.
שנים רבות דפי תצפית הגשם הוצגו בלוח המודעות בכניסה המערבית לחדר האוכל, אבל היום ממעטים להכנס דרך הכניסה המערבית, ולכן הדפים מוצגים בלוח התרבות ליד מכונת הכלים.
אינני עוקבים אחרי כמות הגשם בלבד. אנחנו גם בוחנים את כמות המשקעים לעומת השנה הקודמת:
עוד בגבולות עקבו אחר הגשם המעט שירד שם. בחצור במשך שנים ארוכות יעקב בן בשט היה, בין תפקידיו הרבים, המודד “הרשמי” של כמות המשקעים:
אבל היום התפקיד עבר לאסא קצירי שמודד לפני ביתו:
כידוע, לוח המודעות בחדר האוכל איבד חלק מכובד מגדולתו. כבר לא עוברים דרכו לקבל עדכונים. אנחנו זקוקים לשיטות אחרות כדי ליידע אותנו כמה גשם ירד. בחורף 2022 אסא קצירי התחיל להעלות ל-מקומי את הדיווחים:
איך מזהים חבר קיבוץ? יש לא מעט סימנים, אבל אחד הברורים ביותר היה תגית עם מספר על הבגדים. אפשר לסמן באמצעות עט שאיננו נמחק, אבל שיטת הסימון העדיפה ביותר היתה באמצעות פיסת בד עם מספר החבר שהוצמדה והודבקה לבגד באמצעות מכונת התרמית.
היום המכונה יושבת יתומה במה שנשאר מהקומונה – ולידה הנחיות השימוש במקרה הבלתי צפוי שמישהו יצטרך להדליק אותה כדי לסמן בגד:
המספר, כמובן, לא הודבקה לבגד כדי שכולם יידעו שמדובר בקיבוצניק. הצורך המרכזי היה לזהות של מי הבגד כאשר חילקו את הבגדים אחרי הכביסה לתוך התא של החבר.
חדר האוכל ה-“חדש” של קיבוץ חצור נפתח ב-1956. הפתיחה היתה, ללא ספק, אירוע מרגש. אבל חדר האוכל היה לרוב לחברים בלבד.
צילום מ-1956 – ילדי קבוצת שחף – מימין, מיכל רון, מיה כ”ץ, שמעון כהן, ו-רונית קויפמן – צועדים אל חדר האוכל.
רק בסוף 1971, כאשר ילדי קבוצת “שקד” היו בכיתה ו’ הוחלט שהילדים האלה יוכלו לאכול את ארוחת הערב עם ההוריהם בחדר האוכל.
אם השנים הכללים נעשו הרבה יותר גמישים. בשנות ה-80 וה-90, למשל, כאשר בית הספר של ילדי כיתות היסוד עוד היה בתוך הקיבוץ, ילדי הכיתות התחילו לאכול ארוחות צהריים בחדר האוכל.
ילדי קבוצת רעים אוכלים ארוחת צהריים בתוך חדר האוכל.
אבל מה שפעם היה חריג הפך לשגרה. היום ילדים לא רק נכנסים לחדר האוכל ואוכלים שם. ב-2022 נפתחה פינה מיוחדת בחדר האוכל – פינה שבה הם יכולים לשחק (או לקרוא ספר, או לשמוע סיפור) בזמן שהוריהם אוכלים.
כאשר הם עברו לבתים החדשים שנבנו עבורם ותיקי הקיבוץ בוודאי הרגישו שהם הגיעו למנוחה ולנחלה. הרי בהשוואה למה שיכונים שלהם בתחילת ההתיישבות בחצור בתיהם החדשים היו שיא הפאר. אבל עם הזמן, כמובן, אותם בתים מרווחים נעשו צרים.
ותיקי קיבוץ מתרשמים מתחילה של שיפוץ בבתיהם – 1970
בסוף שנות ה-70 נערכו שיפוצים בקוטג’ים שבאותו הזמן עדיין גרו בהם ותיקים.
עם המעבר ללינה משפחתית היה צורך בשיפוצים בבתיהם של משפחות עם ילדים, אבל נעשו גם שיפוצים בבתי הוותיקים.
אליהו ארבל ו-משה נחתומי מניחים רעפים בגגון של בית ותיקים שמשפצים.
אותו שיפוץ היה מאד נחוץ … וגם טעון רגשות עזים, כפי שאפשר ללמוד מסרטון שהופק ב-1992:
ולתוך המילניום החדש השיפוצים נמשכו … אם כי עכשיו על פי רוב באופן פרטי.
עמרם אטקין, מקבוצת שחף, בנם של צבי ו-שושנה אטקין, היה מסגר מחונן שנהרג בתאונת דרכים זמן קצר אחרי שחרורו מצה”ל (1973).
עבודות מתכת שעמרם הכין במסגריה של הקיבוץ נמצאות במספר גינות בחצר הקיבוץ. פסל אחד, הצפרדע, מוכר במיוחד בחצר הקיבוץ. בממוקם בעלייה הדרום מערבית לחדר האוכל ילדי קיבוץ נהגו להאכיל את הצפרדע עם חמציצים שגדלו בקרבת מקום, ואם “מאכלים” רבים נוספים.
סביבת 1990 הצפרדע נעלמה. היא כנראה נלקחה על ידי מבקר בקיבוץ שחשב שגינתו תהיה מקום יותר מתאים עבורה. אפרים הררי לא השלים עם האבדה ובעבודת בילוש חקר את האורחים שהיו בקיבוץ בתקופה שבה צפרדע נעלמה והצליח להחזיר אותה למקומה הרגיל – שם היא נמצאת עד היום.
צפרדע נוספת, ועוד עבודה של עמרם, נמצאות ליד הכניסה לארכיון הקיבוץ.
בשנות ה-80 וה-90 פחות ופחות צעירים הגיעו לאולפן בקיבוץ. זה היה פונקציה של מספר גורמים. היתה פחות עלייה, וגם פחות התעניינות בחיי קיבוץ. עם זאת, בשנת 1988 אורית שדה, מנהלת האולפן דאז, תיארה בעל התל מחזור דגוש בתלמידים:
חמש שנים מאוחר יותר המצב היה די שונה. השינויים הפנימיים של הקיבוץ הביאו לכך שהמשימתיות דעכה. כמו-כן, במבנה המתהווה של הקיבוץ המשתנה לא היו מקומות עבודה רבים לזמניים. נערכו דיונים על עתיד האולפן (למשל באוגוסט, 1994), וגובשה תוכנית להעברתו לצפית:
תמונת המחזור של מחזור 66 של האולפן – ארבעה מחזורים לפני הסוף. אורית שדה – מנהלת, אמירה אבני – מורה. בין התלמידים נמצאות החברות שלנו קייט בר-דוד וקרינה בדרק. כמו-כן, כיתת הלימוד היתה בצפית, ולא בחצור.
