כי ההיסטוריה עוד בועטת
גם בקיבוץ, וגם בתקופת הלינה המשותפת, משפחות פיתחו מסורות משלהן, כולל טעמים מיוחדים. לאור זה היה הגיוני שהקיבוץ יפיק ספר מתכונים שבו החברים והמשפחות יכלו לשתף את הקיבוץ במטעמים שלהם. חצור עשה זאת פעמיים:
 1988 |
 2016 |
הספרים האלה מלאים לא רק מתכונים, אלא בסיפורי המשפחות שמאחורי המתכונים.
המרציפן היה אהוב על הגרעין הבולגרי, והמתכון למרציפן של וידה ו-מוני אלמוג מופיע בספר של 1988 (בעמוד 152). כמו-כן, המתכון נשמר גם בכתב היד של מוני.
יש גם, למשל, מחסן התבואות והאסם
ילדי הקיבוץ, ובמיוחד הגנים, אוהבים לטייל לאזור האסם, או מה שנשאר ממנו היום.
עם השינויים בחקלאות בקיבוץ גם האסם שינה את יעודו. אבל פעם הוא מילא תפקיד חשוב בחקלאות הקיבוצית.
תפקידו של מחסן התבואות היה כפול. הראשון היה לאחסן בשקים את התבואות הנקצרות בשדה, כגון חיטה, שעורה, סורגום, דוחן ועוד ולשמור עליהם מפגעי מזג האויר וממזיקים שונים. התפקיד השני היה להכין תערובות שונות מתבואות אלו, בתוספת חומרי מזון נוספים. לכל סוג בעל חיים במשקנו היו מכינים תערובת מיוחדת לו: לפרות חולבות, לעגלים צעירים, לתרנגולות, לאפרוחים, לחזירים, לסוסים, לעזים של משק הילדים ועוד. כי כל בעל חיים צריך הרכב תערובת המתאים לו. פרות צריכות למשל תערובת שתשפר את ייצור החלב שלהן ואילו תרנגולות מטילות צריכות תערובת שתגרום לקליפות הביצים להיות חזקות.
במחסן היו מגרסה אשר תפקידה היה לגרוס את הגרעינים לאבקה ומערבל אשר תפקידו לקלוט את כל החומרים השונים המוכנסים לתערובת מסויימת ולערבבם לתערובת אחידה. לאחר גמר ייצור התערובת, היא היתה מועברת לרכב מיוחד אשר היה מחלק את התערובות למיכלים של הרפת, הלול וכו'.
העבודה במחסן היתה קשה כיוון שרוב התבואות והחומרים ליצור התערובות היו מגיעם בשקים השוקלים בין 50 ל 90 ק"ג. השקים היו מגיעים אחר הצהריים במשאית למחסן והמחסנאי היה צריך לקרוא מייד לרשימה של חברים, שיבואו לפרוק את השקים מהמשאית למחסן. לא היו אז טלפונים בחדרים והמחסנאי היה צריך ללכת לביתם של החברים ולקרוא להם. מהמשאית שעמדה מחוץ למחסן, העמיסו את השקים על הגב והלכו איתם למקום במחסן בו היו מניחים אותם אחד על גבי השני.
בשנת 1960 הוחלט לבנות אסם תבואות. האסם הוא בגובה 21.5 מטר, הוא עומד על עמודים ולו 6 תאים בגדלים שונים. בסך הכל הוא יכול להכיל 300 טון תבואה. הוא נבנה בשיטה מיוחדת – יציקת בטון בעזרת תבנית מתרוממת. 40 בנאים סיימו לצקת אותו תוך כ-5 ימים.
באסם התבואות לא השתמשו יותר בשקים והתבואה הגיעה בתפזורת. צמוד לאסם היה בור שפיכה. המשאיות מגיעות עם הגרעינים בתפזורת, הופכות את הארגז ושופכות בקלות את הגרעינים לתוך הבור. מהבור הגרעינים עולים בעזרת מסוע בורגי ונשפכים לתוך המיזרה העומד בין העמודים, מתחת לתאי האסם. המיזרה פועל בעזרת נפות עם חורים בגדלים שונים ומנפה את הלכלוך, אבנים, קליפות וכו' מתוך הגרעינים. בדרך כלל יש כ 10% לכלוך הנארז לחוד בשקים. מהמיזרה עוברים הגרעינים לתחנת שקילה ומשם לתוך תאי האסם. התאים הם אטומים וכך נשמרת התבואה בצורה טובה. אם מתגלים מזיקים באחד התאים, קל מאד להחדיר חומר הדברה לאותו תא ולחסל את המזיקים.
תחתית התאים עשויה בצורת משפך משופע ובתחתיתו פתח וצינורות מובילים מהפתחים למערבל. כשצריך להכין תערובת, פשוט פותחים את פתח התא המתאים והגרעינים נשפכים לתוך המערבל, בכמות הרצויה.
בעזרת השימוש באסם, אדם אחד היה יכול להכין בלי מאמץ טון תערובת בשעה אחת, במקום ב-5 שעות בשיטת השקים.
מחסני התערובת הקיבוציים היו צריכים להכין סוגים רבים של תערובות, לכמויות קטנות יחסית של בעלי חיים ודרשו מומחיות רבה. במהלך שנות השבעים החלו לקום מכוני תערובת אזוריים. המכונים האזוריים מייצרים כל סוג תערובת בכמויות גדולות מאד ויכולים להחזיק אנשי מקצוע מומחים בהזנת בעלי חיים, לערוך מחקרים וכו'. לכן לא יכלו מחסני התערובת הקיבוציים להתחרות במכונים האזוריים, ונסגרו.
לאחר שפסק יצור התערובות במחסן, המבנה המשיך לשמש במשך השנים כסנדלריה, ככלבו, כמועדון המטרוק ולאחרונה כמסעדת הביסטרוק.
קיבוצים התקשו ליצור מקומות עבודה עבור נשים שלא היו קשורים לתפקידים ה-"מסורתיים" של החברה הסובבת – בעיקר המטבח, הנקיון, והחינוך. אבל היו חברות קיבוץ שידעו למנף את התפקידים המסורתיים האלה ולהפוך אותם למרכזי יזמות.
בשנות התשעים, למשל, חברות ותיקות זיהו את הצורך בחנות יד שנייה ופתחו חנות כזאת במה שהיה מקלט +30:
ובמאה הנוכחית חברות אחרות הסבו את מה שהיה חצור לטף לחנות יד שנייה שפעלה ממש עד לימינו:
בראש השנה תשפ"ג נערכה תערוכה במועדון לציון 80 שנה לאמן … ובעקבות סגירתו.
חלק מהתערוכה היה משחק – "אמן – מ-א' ועד ת'". הנה הוא לפניכם בגירסה אינטרנטית.
המשחק, כמובן, איננו מזכיר את כל העובדים ו/או המוצרים הקשורים לאמן, והארכיון מבקש סליחה מראש לכל מי שאיננו מוצא את יקיריו. להבדיל מהתערוכה הגשמית, למשחק אפשר להוסיף, להרחיב, ולחדש.
| א' | ב' | ג' | ד' | ה' | ו' | ז' | ח' |
| ט' | י' | כ' | ל' | מ' | נ' | ס' | ע' |
| פ' | צ' | ק' | ר' | ש' | ת' |
אפשר לראות בתנועה הקיבוצית על כל גווניה מפעל יזמי אדיר ממדים. עם זאת, בתחום הכלכלי החברה הקיבוצית היתה מאד ממוסדת – המוסדות הכלליים החליטו היכן להשקיע ואת מה לפתח, והחבר הפרטי השתלב לתוך התמונה הכוללת. עם המשבר הכלכלי של שנות ה-80, והצורך של החבר לדאוג לפרנסתו האישית, יזמויות אישיות התפתחו ואפשר היה לראות יוזמה "מלמטה". בכרוניקה של הקיבוץ אנחנו למדים שבשנת 1994 דווח ש:
הקבוץ אישר עקרונית יזמות עסקית בענפי הקהילה. במידה ותהיה מזה השלכה על חיי האוכלוסיה בכללה – הנושא תידון ותוכרע בשיחה
ואכן, בחצור שנות ה-90 היו שנים של מגוון יוזמות, הן במגזר היצרני, והן בקהילה.
איתמר כהן – איש השנה ביזמות לשנות 1994
המכון הפסיכולוגי בקיבוץ חצור
היום בקיבוץ כבר אין מכוניות "שיתופיות", או "של הקיבוץ". לכל משפחה יש לפחות מכונית אחת ואין צורך לחשב על חשבון מי הנסיעה. אבל לא כך היה בעבר. היו ימים שבהם כאשר הזמינו רכב היה ברור על חשבון מי הנסיעה, אבל בשנות ה-90 התהליך עבר שכלול טכנולוגי באמצעות ה-"חוכמולוג".
עם כמות ה-"טכנולוגיות" שמלוות אותנו היום ספק אם אנחנו זקוקים להדרכה כיצד להשתמש במכשיר כזה, אבל ה-"חוכמולוג" נכנס לשימוש אצלנו לפני כמעט שלושים שנה, והיה צורך להסביר לנו מה עושים איתו. לשם זה הוכן סרטון. בסרטון, מ-1995, מראים את חיבור המכשיר שקולט את נתוני ה-"חוכמולוג", ומסבירים כיצד מתניעים וגם כיצד המידע נרשם בהנהלת החשבונות:
וכצפוי, עם השנים ההתנעה עברה שכלולים. בערך ב-2005 זכינו ל-"דאלאס" – מכשיר פשוט יותר שעשה את אותה מלאכת הרישום והחיוב:
אבל כזכור, היום אין מכוניות "ציבוריות" וסביר להניח שבכל בית יש מגירה אם לפחות "דאלאס" אחד שכבר איננו זוכה לשימוש.
היום דב אורנר הוא אמן מוכר שאפילו זכה לתערוכה במוזיאון תל אביב. אבל במהלך שנים רבות הוא היה הרבה פחות מוכר – כמעט סוד קיבוצי. בנוסף לעבודות ולתערוכות הרבות שלו במהלך השנים, דב ידע לעודד את המעשה האמנותית של חצור, ולקדם את היצירה של חברים יוצרים – כאלה שכבר נחשבו "אמנים" וגם כאלה בתחילת הדרך.
תערוכה של דב – צופרי רע (1993)
על התערוכה "פרחי מוח" (1996)
המתנה – ברחבת ספריית הקיבוץ – 2017
רוב שעות הפנאי של בני קלברש הוקדשו לאמנות שלו – ציור ורישום, הדפסים, יצירת נייר ו-"ציורים" באמצעות הנייר.
בני אהב לצייר את נופי ירושלים, אבל גם הכין הדפסים – חלקם מופשטים.
באחת מתערוכות הנייר שלו הוא שחזרר, דרך הנייר, ציורים של ברויגל.
יהודה אלעזר התברך בדמיון פרוע באמנות שלו. רבים מציוריו הורכבו מקטעי בד צבעוניים שמשכו את העין והוסיפו ענין רב.
בשנת 1997 נערכה תערוכה של ציורים ופסלים של יהודה בגלריה של הקיבוץ.
חדר האוכל של הקיבוץ לא רק סיפק ארוחות שלוש פעמים ביום לחברים ולתושבים. הוא גם היה מקום מפגש (גם כאשר כבר אין צורך למלא שולחנות). ובנוסף, הוא היה אחד הערוצים המרכזיים של העברת מידע לחברים. לוח המודעות היה מלא במידע חשוב, ותאי הדואר שבכניסה המערבית לחדר האוכל היו מתמלאים עם מכתבים מבחוץ ועם ידיעות פנימיות לחברים.
רבות מהמודעות של העבר משכו את העין בצבעוניותן. הן הזמינו עיון ממושך במה שהופיע בלוח. היום מודעות עדיין נתלות בלוח, אבל נדמה שלעתים קרובות יותר הוא כמעט ריק.
