היום, כאשר לכל בית יש תקשורת אינטרנטית אנחנו נמצאים במרחק של קליק מכמעט כל מקום בעולם. אבל פעם לא היו לנו אפילו טלפונים והקשר הנפוץ ביותר היה הדואר.
הלכנו לדואר בקיבוץ כדי לשלוח מכתבים:
סוניה חצרוני מוכרת בולים בדואר – 2009
עובדת הדואר המיתולוגית של קיבוץ חצור היתה אטי ברקאי. דווקא מוזר שכמעט אין צילומים שלה בסניף. המשקולות אשר בצילום כאן שימשו בשקילת חבילות שנשלחו מהסיף.
היום, אם אנחנו בכלל מקבלים דואר בתאי הדואר שלנו סביר להניח שמדובר בחשבונות, ויש בוודאי לא מעט חברים שאפילו אינם בודקים את התאים שלהם – שעדיין נמצאים בכניסה המערבית לחדר האוכל:
היו ימים שבהם תיבות הדואר היו קטנות יותר, אבל הם הוגדלו – לא מפני שהתחלנו לקבל כמויות גדולות יותר של דואר, אלא מפני שהיה צורך בתא מספיק גדול כדי להכין את העיתון שחולק שם. היום, כזכור, חלק גדול מהתאים בכלל אינם נבדקים.
נכון לחודש יוני, 2023 כבר אין בחצור סניף דואר. אמנם פרטי דואר עדיין מגיעים לתאים אשר בכניסה לחדר האוכל, אבל האמצעים לתקשורת ולקבל חבילות (ולקבלת חשבונות למיניהם – אולי פריט הדואר הנפוץ ביותר היום) השתנו מאז פתיחת הסניף בשנה 1965.
אלה חייטי היתה עובדת הדואר האחרונה בנסיף של חצור.
קצת לפני סגירת הסניף הארכיון ביקר אצל אלה והתרשם ממה שכבר איננו:
היה … וכבר איננו
יש בארכיון, קרוב לדלת לי מגירות התמונות, תלויה מסגרת על הקיר עם החותמת הראשונה של סוכנות הדאר “חצור”