כי ההיסטוריה עוד בועטת
כידוע לכולם, תרנגולות מטילות ביצים. ובני אדם אוכלים ביצים. בלול ההטלה חלוקת העבודה היתה די פשוטה – התרנגולות מטילות, והחברים אוספים את הביצים. לול ההטלה פעל בחצור במהלך שנות ה-50 וה-60.
רבקה גילת, סשה פיירמן ו-זאב כהן קולטים אפרוחים בלול ההטלה.
מטרת הלול, כמובן, היתה ביצים. לשם כך היה צורך לטפל באפרוחים עד שיגדלו ויתחילו להטיל ביצים.
רבקה גילת אוספת ביצים.
בעלי חיים זקוקים לתשומת לב רבה. יש לדאוג לכך שהם מקבלים את הטיפול המתאים פן הם לא ישרדו ויגדלו. הלולים של חצור מקבלים אפרוחים בני יום ומטפלים בהם עד אשר הם מוכנים לשיווק.
עמנואל גורדון מחזיק אפרוח
וגם באמצעים מודרניים יותר צריכים לשמור על חום האפרוחים.
איאן הלפר משגיח על אפרוחים קטנים.
כאשר האפרוחים גדלים יש צורך להעביר אותם ללול אחר. המלאכה מתבצעת על ידי עובדי הענף, ובעבר גם בעזרה של גיוסים.
הצילום משנת 1977.
אמצעי ההעברה אולי השתנו, אבל עדיין יש צורך להעביר את תרנגולי ההודו למגורים מתאימים יותר לגודלם.
כך זה נעשה ב-1985.
כבר יותר מדור אין בחצור רפת חולבים. אבל אין זה אומר שלא מגדלים עגלים … עד אשר הם גדולים מספיק לשיווק. היום מדובר בענף של אדם אחד, אם כי בעבר הלא רחוק היה מספיק עבודה לצוות אנשי מקצוע.
אוריאל אייזן עם העגלים, ובעבודה בשטח.
מטע הזיתים של הקיבוץ הניב פרי רב, ואת הפרי הזה היו צריכים להוריד מהעצים. לפעמים העבודה הזאת התבצעה בידיים (ובגיוסים) …
אבשלום אלעזר ואברי לוי מסיקים ענף של עץ זית בשעת גיוס במטע.
… וכדי להגיע לצמרות העצים נעזרו בסולמות מכניים.
רמי הלוי מוסק באמצעות סולם.
פרדסים היו סימן היכר של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. עוד במאה ה-19 עולים מאירופה גידלו תפוזים. הגיוני היה שפרדס יהיה בין הגידולים הראשונים של הקיבוץ עם עלייתו על הקרקע.
החבר אשר בצילום למעלה, מארכיון הצילומים של הקיבוץ, איננו מזוהה. אבל בהחלט אפשר להבין את הכותרת שמישהו בארכיון נתן לצילום:
חלום של כל עולה לקטוף תפוזים בארץ ישראל
היו שנים שבהן מספר רב של חברי קיבוץ עבדו בענפים חקלאיים. אולי אפילו נציג של כל משפחה. אפשר היה לדעת מה גדל בשדות. עם השנים – גם כאשר הוותיקים הזדקנו ומשפחות צעירות יצאו פחות ופחות לטייל בשדות רבים מחברי ותושבי הקיבוץ לא ידעו מה גדל בשדות.
לשם כך נוצרה מסורת חדשה של חגי תשרי – יציאה למטעים כדי להכיר את הגידולים – בשלב מסויים אפרסמונים, ובהמשך רימונים.
אדי בנדיק מסביר ומדגים למשפחות על גידול רימונים.
בסוף עונת גידול הכותנה היה צורך, כמובן, לקטוף. בשביל זה יש קטפת. מדובר בכלי מוצלח ביותר, אם כי גם כלי קטן בהרבה היה מאד נחוץ כדי לבצע קטיף מוצלח.
המלאכה דרשה ברבה ידיים עובדות, וצוות השלחין היה רב-דורי.
הקטפת שפכה את הכותנה לעגלות, אבל שם היה צורך להדק אותה – עבודה שבה ילדים (וגם מתנדבים מחו”ל) הצטיינו בה.
הקטפת לא הגיעה לכל השדה. היה צורך גם בגיוסים לקטוף את שולי השדה – עבודה שבמיוחד מתאימה למשפחות.
עוד הרבה לפני הקטיף היה צורך בעישוב. הלכו הולך ושוב לאורך השורות הארוכות עם מעדר ביד כדי להוציא את העשבים שיכלו להפריע לגידול הכותנה.
גידולי חקלאיים דורשים מים, ובחצור מי הגשמים אינם מספיקים. יש צורך להשקות.
במשך שנים עובדי השלחין העבירו צינורות בשדות כדי להמטיר על היבולים.
בשנות ה-80 הקוונוע שכלל את ההשקיה. מניחים את הקו, מתכנתים אותו, והוא עובר מעל לשדה.
התוצאה? יבול נאה.
ובכל זאת, גם היום ממשיכים להעביר צינורות בידיים.
במשך שנות ה-60 ועד כמעט אמצע שנות ה-70 בחצור היה ענף חקלאי שלא התלכלכו בו כמו ברוב ענפי החקלאות. עם זאת, מפני שחלק גדול מהעבודה היתה בתוך חממה, קשה להגיד שתנאיי העבודה היו אופטימליים: גידול ורדים.
שלמה ברקאי גוזם שתילי ורדים.
דני סימון קוטף ורדים.
נורית רוסיאנסקי אורזת ורדים לשיווק.
הקירבה של חצור לבסיס של חיל אויר משפיעה עלינו במגוון דרכים. אנחנו אמנם אמנם יותר מכל דבר אחר אנחנו מרגישים את הרעש, אבל הקירבה הזאת השפיעה גם על החקלאות. אם השתכללות המטוסים הבסיס הזדקק השטח גדול יותר, ושדות חצור היו המקום ההגיוני לזה. כך קרה שחצור “זכה” לשטח בהחלפה – מטע שקדים על כביש 4, דרומית לצומת עד הלום, שעם השנים הפך למטע הפקאנים.
מנחם חצרוני ואורי מלמד מספרים קצת על ההיסטוריה של המטע.
הקשר של הקיבוץ למטע הפקאן לא נותק כאשר הוא נעקר. חצר הקיבוץ מלא בעצי פקאן והמטייל בחצר היום ימצא עצים רבים … ואגוזים על הקרקע.
