על פי רוב ישוב חדש קם במקום שיכול לקיים חיים. וזה גם אומר שסביר להניח שבמקום שבו קיים ישוב היום היה גם ישוב בעבר. זה נכון לא רק לגבי כפרים ערביים שהיו באזור לפני שקם חצור, אלא גם רחוק יותר בהיסטוריה.
בשנת 1956, תוך כדי עבודות בנייה בקיבוץ, התגלה רצפת מוזאיקה של כניסיה ביזנטית מהמאה הרביעית לספריה – עדות לחיים בקרבת חצור בתקופה די עתיקה. על אף נסיונות להביא את הפסיפס לחצור, עד היום הוא נשמר במחסנים של משרד העתיקות.
מידע רב על הפסיפס נמצא בשני אלבומים באתר הפייסבוק של הארכיון: חלק א’ // חלק ב‘.
בתוך הקומונה הבגדים החדשים קופלו והוכנסו לתאים המתאימים. אפשר היה לזהות את בעל הבגד (ולכן לאיזה תא יש להכניס אותו) לפי המספר המשפחתי שהודבק לכל בגד –
אותו מספר שהיום משמש לכלבו, לחדר האוכל ולכל יתר החיובים בקיבוץ.
מספרי הקומונה מלווים אותנו שנים רבות. עוד בשנות ה-60 גושו (שמואל גושן) כתב על הפיכת החבר למספר:
אני, מספרי 345. חברתי – 456. יש לנו שני ילדים: 315 הבן, 567 – הבת. אנו גרים בשכונה הרביעית של הקוטג’ים החדשים. דירתנו – בבנין השני, חדר שלישי מצפון. השכנים שלנו 178 ו-239 מימין, 465 ו-267 משמאל. היום, הלכתי אל חדר האוכל, שמעתי את מחסנאית הבגדים צועקת אלי מרוק: – 345! 345! התא שלך בקומונה כבר מלא עד אפס מקום. מהר וקח את בגדים, 345!
הדירה הקיבוצית עברה שינויים רבים – מאוהל רעוע ועד לבית של ממש. יחד עם השינוי הזה גם המינוח השתנה. בסיום יום הלימודים הילדים כבר לא הולכים לחדר, אלא הביתה – ואינם יודעים שפעם כל הקיבוץ היה הבית.
אחד הצילומים הראשונים של המגורים בחצור – בבית האריזה, אם כי היו כאן בתים גם לפני העליה לקרקע.
אין מה להשוות בין המגורים של היום לבין המגורים של הימים הראשונים של הקיבוץ:
צורות שונות היו למגורי החברים באותם הימים: אוהלים, אוהלים ללא ריצוף, ללא חשמל. צריפים, ביניהם “צריף הרכבת”, בן חדרים מספר, שהמה דיירים רבים ופשפשים לרוב. מאבק חריף היה לדיירי הצריף עם הפשפשים העקשניים שהתנחלו בו עוד מימי היות הקיבוץ הקודם בעליו ושנמכר לחברי הקיבוץ בשלוש לירות. הנשק העיקרי במאבק עם הפשפשים היה פרימוס שדלק ושרף, אולם במהרה פסקו כלכלני הקיבוץ על חסכון בדלק והופסק המאבק.
המסגרת החינוכית של ילדי הקיבוץ בכיתות א’-ו’ נקראת ‘חברת הילדים’.
זוהי המסגרת שאחרי שעות בית הספר בה נערכת פעילות בתחומי חינוך, חברה, תרבות, וספורט בהדרכת מדריכים ומטפלות מבוגרים.
חברת הילדים מחולקת ל’מרחבים’ שהם קבוצות לפי הגילאים.
בצילום: פתיחת שנת הלימודים בכיתות היסוד – 1968
עד שנות ה 90′ חברת הילדים נקראה בשם ‘אלומה’. ישנן כמה גרסאות למקור השם. אחת מהן היא שבשנת 1955-6 היו בחברת הילדים שלוש קבוצות: ‘שיבולים’, ‘דגן’ ו’עומר’, וכשמאגדים אותם יוצרים אלומה.
שלושה המרחבים המרכיבים היום את חברת הילדים נקראים ‘עומר’ (כיתה א’) ‘שיבולים’ (ב’-ג’) ו’אלומה’ (ד’-ו’). איך שגלגל מסתובב…
‘הנדידה’ היא שיחזור נדידת בני ישראל במדבר, המתקיים כל שנה סמוך לסדר פסח, ע”י חברת הילדים.
ההכנות לנדידה מתחילות בהתחלת חופש פסח והן כוללות חלוקת הילדים לשבטים, בנית מתקנים שונים מסנדות, הכנת כלי בישול מקופסאות שימורים וכד’.
כל שבט בוחר לו שם משמות שבטי ישראל, ראש שבט (בד”כ ילד מהקבוצה הבוגרת) ומכין את דגל השבט אותו ישא, כל ילד בתורו, במהלך הנדידה.
יום הנדידה הוא מאורע יחודי: הילדים צועדים בצורה מסודרת, לפי השבטים, כשבראש כל שבט נישא הדגל. על ראשי הילדים ‘בנדנות’ והמהדרין אף חובשים כפיות “אמיתיות”. הקטע הראשון של הנדידה נעשה בתוך הקיבוץ והוא מלווה בקריאות קצובות בנוסח ‘שבטים רגל!’. במאסף נמצאת קבוצת המלווים המבוגרים.
יעד הנדידה המסורתי הוא חורשת הזיתים ובשנים עברו היו גם נדידות ל’עמק הנעלם’ ולמקומות אחרים. לאחר ההגעה לחורשת הזיתים כל שבט מעמיד את המתקנים השונים שהכין (שולחן אוכל, מתקן לקירור, מתקן לתליית התיקים האישיים וכד’), מכין את האוכל ולאחר מכן את הופעת השבט.
בשעות הצהריים ניתן לראות רכבים רבים עם הורים שעושים דרכם מהקיבוץ לחורשת הזיתים.
בצילום: הנדידה בחברת הילדים – 1958
‘הנדידה’ הראשונה הייתה ב 1953 ומי שהגו ויזמו אותה היו בני רוזנברג (נהרג ב 1947) וז’קו ירון.
מתברר שקיבוץ הוא יצור בעל יכולת הסתגלות גדולה מאד. הוא נמצא בשינוי מתמיד. לא כל השינויים הם שביעות רצון של כולם, אבל העמידות מוכיחה שהקיבוץ מסוגל להתמודד איתם, ולהכיל אותם.
אחד השינויים הראשונים שבעיני לא מעט בישרו על “סוף הקיבוץ” היה הקומקום החשמלי שחולק לבתי החברים בשנת 1955. לפני חלוקת הקומקומים החברים נאלצו לעלות לחדר האוכל על מנת לשתות משקה חם, וכאשר עשו זאת הם גם פגשו, כמובן, חברים אחרים. היתה חשש שהחלוקה לחדרים יגרום לכך שהחברים יפסיקו להפגש.
קיבוץ הוא קהילה (אם כי לא קהילה היא קיבוץ). בשנים שבהן הדירה המשפחתית היתה קטנה החברים בילו רבות משעות הערב במקומות ציבוריים. בעצם, רבים מוותיקים הקיבוץ היו בקיבוץ מפני שהם מצאו חיוב בקהילתיות הזאת.
היום רק בערבים מעטים החברים ו/או המשפחות נמצאים במועדון הקיבוץ, אבל היו ימים שבהם המועדון התחרה עם חדר האוכל כמוקד הפעילות (ובעצם, המועדון היה בתוך חדר האוכל).
בצילום: הלל לסטר ו-בידג’ו זוהר משחקים שחמט במועדון בשנות ה-50.
תחילה חברי הקיבוץ גרו באהלים. בהמשך הם עברו לצריפים. כצפוי, וכראוי, עם השנים תנאיי המגורים הלכו והשתפרו. נציג כאן ציוני דרך במגורי הקבע של חברי הקיבוץ.
השיכונים המובאים כאן נבנו בתקופה של לינה משותפת. יש לזכור שבאותן שנים הילדים אמנם הגיעו “לחדר” לשעות בילוי, אבל בעצם הבית היה של ההורים. היום, כאשר הילדים לנים בבתי הוריהם הבתים גדולים ומרווחים יותר.
שיכון שירותים משותפים נבנו בשנים:
שיכון סבתא ג’ילדה נבנה ב:
שיכון א’ נבנה ב:
שיכון עולים נבנה ב:
שיכון נעורים נבנה ב:
קוטג’ נבנה ב:
שיכון “דוד בר” נבנה ב:
שיכון בת-עמי נבנה ב:
שיכון ותיקים נבנה ב:
שיכון ה-28 נבנה ב:
שיכון ה-29 נבנה ב:
היום רוב השיכונים שנבנו עבור “ותיקים” כבר מאוכלסים על ידי צעירים, וכמובן שהבתים האלה גם זכו לשיפוצים רבים.
הרדיו המרכזי הייתה מערכת שחיברה את כל החברים לשידורי הרדיו כאשר עדיין לא היו מכשירי רדיו “משוכללים” בבתי המגורים (‘בחדרים’ בשפת המקום).
המערכת, פרי יוזמה מקומית, היתה בנויה ממכשיר רדיו מרכזי ‘משוכלל’ שהיה ממוקם ב’צריף הרדיו המרכזי’. ממכשיר הרדיו נמתחו עשרות חוטי טלפון אל חדרי החברים. בתוך כל חדר , על אצטבא, ‘מקלט רדיו’ שהיה בעצם רמקול חבוי בקופסת עץ בצבע חום ובגודל של אריזת נעלים כשבצד ימין למטה כפתור לכוון עצמת הקול.
מפעיל הרדיו המרכזי היה קובע איזו תחנה תשודר (בהתאם להחלטת השיחה!) וכל משפחה שמעה את אותה התחנה שהיתה לרוב מוזיקה קלאסית מ’קול ישראל’ או שהושמעה מתוך תקליט בפטיפון שהיה בצריף. הרדיו המרכזי הופעל לראשונה ב 1951 ובאותה שנה נקבעו 3 תחנות שיושמעו לסירוגין: קול ישראל, קול סופיה ושידורי מוסקבה. נעשו נסיונות לקלוט גם את הבי.בי.סי.
המעבר מתחנה לתחנה נקבע ע”י שעון חשמלי שאחת התכונות שלו היתה שהוא היה מתקלקל לעיתים תכופות… לשיאו הגיע הרדיו המרכזי בשנת 1955 כשהמערכת כללה 9 ק”מ של קווי טלפון, 140 רמקולים, ו 5 מקלטי רדיו. בינואר 1958 הותקן לראשונה רמקול בחדר האוכל כדי להשמיע את החדשות של השעה 9 בערב במהלך שיחת הקיבוץ ובכך להבטיח שהיא תתחיל בזמן.
מסימני ההיכר הבולטים של קיבוץ חצור
שידורי הרדיו המרכזי היו מרכיב מרכזי בחיי הקיבוץ למרות שסבלו מהרבה תקלות שונות שגררו לא פעם טענות של חברים כלפי המפעילים.
שניים מהיוזמים, המקימים והמפעילים הבולטים של הרדיו המרכזי היו מאיר מינץ (נפטר) ושבתאי ברין (נפטר), שניהם מהגרעין האמריקאי. ב1960 חוסל הרדיו המרכזי והוחל בחלוקת מקלטי רדיו לחדרים.
אגב, כשהוקם הרדיו המרכזי היו בקיבוץ לא פחות מ 15(!) מקלטי רדיו ‘משוכללים’ אלא שבהתאם לרוח השוויון והשיתוף של אותם ימים הם הוצבו בכמה מבני ציבור, בחדר הקריאה, מקומות עבודה שונים, ובחדרי חברים עם ‘מחלה ממושכת’ ולא חולקו ‘סתם כך’ לחברים.
היום קשה להתלהב ממה שבסך הכל רמקול בתוך דירת החבר, אבל בזמנו הרדיו המרכזי נחשב תרומה חשובה לרווחת החבר.
אחד הצילומים הראשונים של המגורים בחצור – ב
בשנות ה-60-70 זכינו לרווחה מסוימת. הצילום מהשחזור במוזיאון החינוך.
באותן שנים יכולנו להתפאר במודרניות.
ובשנות ה-90 אפשר להרגיש שמדובר בבית של ממש.
וגם במטבח, שברוב המקרים מאד מרווח.
אין פרטים ספציפיים על הצילום הזה.
בצילום: פתיחת שנת הלימודים בכיתות היסוד – 1968
