כבר מתחילת ההתיישבות בחצור

מפעל ליצור חלקי אלומיניום ופליז ביציקת לחץ.

ראשיתו של המפעל היא המסגריה, במחנה הקיבוץ ב’ראשון’, שהיתה מעין בית מלאכה בו הרכיבו ברזי פליז כשאת גופי הברזים רכשו מקבלן (יוצק) בפרדס כץ.

בעקבות מלחמת השחרור, הפצצת הקיבוץ ע”י הטור המצרי שנעצר באיסדוד (היום אשדוד) ובשל סיבות נוספות , המסגריה פעלה בראשון עד ראשית 1949 ורק אז הועברה לחצור. אפילו מכונת היציקה הראשונה שנרכשה בארה”ב, ע”י יצחק קדם (בעלה של סילביה), ואדי כהן (אבא של יהודית), עבדה ב’ראשון’ לפני שהועברה, עם שאר המכונות, לחצור.

השם אמן הוא ראשי תיבות של שלושה “מפעלונים” שפעלו אז: אלקטרוניקה, מסגריה, נגריה. מקובל לחשוב שאת השם הגה לראשונה יעקב אשל (אבא של אורי).

שמו של אמן נקשר בעבר עם יצור של אביזרי  אינסטלציה, השקייה ומחברים מהירים. היום אמן מיצר חלקים ורכיבים מאלומיניום לשוק הרכב.

ב70 שנות קיומו אמן הפך מבית מלאכה קטן לחברה בין לאומית גדולה עם 3 אתרי יצור: בישראל (חצור), פורטוגל ובארה”ב. אתר נוסף מתוכנן לקום ברוסיה.

מספר העובדים היום ב’אמן ישראל’ 235 ובהם כ 20 חברי הקיבוץ.

ב 22 השנים האחרונות מנהלי אמן היו אנשים שאינם חברי הקיבוץ ורק השנה (2016), עם השינוי המבני והפיכת אמן לחברה בין-לאומית (‘קבוצת אמן’) חזר הניהול של המפעל בקיבוץ (‘אמן יציקות’) לידיים “חצוריות” (אנדי).

הודות ל 70 שנות קיומו ולקשרים עם מאות לקוחות במשך השנים אמן הוא המפעל\ענף המזוהה ביותר עם השם ‘קיבוץ חצור’.

רחוק מהמרכז … אבל לא ממרכז התודעה

בשנות ה-20 של המאה ה-21 קיבוץ חצור מתפשט לכיוון מערב, ואילו אמן נמצא בצד המזרחי של הקיבוץ. פעם אפשר היה לטייל באופן חופשי בתוך המפעל, והיום צריכים אישור מיוחד כדי להכנס. במילים אחרות, אמן נעשה רחוק מהעין … אבל לא רחוק מהלב. חברים רבים כבר אינם עובדים ברצפת הייצור של המפעל, אבל יש עדיין חברים בתפקידים של הנהלה ומנהלה, וכל הקיבוץ תמיד מעוניין לדעת מה מצבו הכלכלי. אמן עדיין ממלא מקום מרכזי מאד בחיי חצור.

מפעל אמן – צילום משנות ה-70 – לפני מספר שיפוצים, ולפני שהיה מסביבו גדר.

קומונה א’

‘קומונה א’ הוא מונח שמבטא את השיתוף והשווין המוחלטים, בכל תחומי החיים, בראשית הקיבוץ.

התחום הבולט ביותר של קומונה א’ היה מחסן הבגדים ובגדי החברים. הבגד לא היה מסומן או משוייך לחבר אלא ‘כל הבגדים היו של כל החברים’. על תא אישי לכל חבר בכלל לא חשבו אז.
אז איך עבד?
אחרי שעברו כביסה עובדות הקומונה (‘הקומונריות’ בשפת המקום) היו מכינות את הבגדים בחבילות. כל חבר היה מקבל חבילה נקיה שעליה פתק עם שמו. הפתק היה מוצמד לחבילה ב’מחט’ של קוץ יבש.
ואיך קבעו את המידה ומה יתאים למי?
מרים נדיב (‘מרים הקטנה’ בשפת המקום) הייתה בודקת כל זוג מכנסיים: מכנסיים שהגיעו לה עד המותניים היו ‘קטן’, עד הכתף ‘בינוני’ ומכנסיים שעברו את הראש היו ‘גדול’. אח”כ היו מחלקים את החבילות לפי גודל החבר\ה…
כמובן שהשיטה יצרה הרבה מצבים קומים מצד אחד ואי נעימויות מצד שני, אבל היא היתה הכי שיתופית ושוויונית…
‘קומונה א” בחצור קיבלה משמעות מיוחדת עם בואם של האמריקאים. אלה הביאו איתם מהבית בגדים ושמלות מודרניים שהיו שונים מהבגדים הקיבוציים. לעיתים קרובות ראתה ‘אמריקאית’ בעינים כלות כיצד חברה אחרת מתהדרת בשמלה הצבעונית “שלה” מאמריקה.
לאט ובהדרגה התחילו הבגדים להיות משויכים לחבר. הם סומנו תחילה בטוש (שלא יורד בכביסה)  וזו כבר היתה ‘קומונה ב’.
בשנת 1967 הונהגה שיטת מיספור הבגדים בהדבקה טרמית ובכך נכחד סופית אחד מסימני ההיכר הבולטים של הקיבוץ השיתופי.

מרים נדיב, פרני אייזן ו-רבקה גורן עם בגדי קומונה א’.

המונח ‘קומונה א’ מזוהה בעיקר עם הבגדים אבל בשנים הראשונות ‘קומונה א’ כללה גם פריטים כמו: שעונים, עטים נובעים, סכיני גילוח, מזרונים ופריטים נוספים שהיו ‘של כולם’ וחולקו לחברים לפי הצורך.

טבריה בבית

טיפול במחלות ריאומטיות (כאבי גב רומטיזם וכד’) עם מים עשירים במינרלים ובוץ שהובאו מאיזור טבריה נקרא ‘טבריה בבית’.

הטיפולים נעשו בתא נפרד שהיה במקלחת הציבורית (ע”ע) על-ידי רות גורדון ומאוחר יותר במספרה ע”י סוניה ווינרט (נפטרה).
בטיפול החבר היה טובל באמבטיית מיים שנמהלו ב 3 ליטרים ‘מים מרוכזים מטבריה’ ובטמפ’ 40 מעלות. כל טיפול ערך כשעה ואחריו היה החבר יוצא עטוף מגבת ומזיע והולך לחדרו למנוחה.
חבר שהיה זכאי לטבריה בבית עבד באותו היום רק 4 שעות. לא פעם עלו תהיות מה היה יותר חשוב לחבר, הטיפול או החופש מעבודה…
‘טבריה בבית’ חסכה הפסד ימי העבודה והוצאות שהיו כרוכות בנסיעה למרחצאות טבריה.

מפי הטף (ע”ע): יאיר מלווה את פנינה הסניטרית ל”טבריה”

יאיר: מה זה פה?”
פנינה: “טבריה בבית, אתה יודע מה זה?”
יאיר, אחרי היסוס קל: “כן, זה המקום ששם רוחצים לחברים את הגב…”

עם כספי הציבור

ב-1958 התקבלה החלטה להקדיש את כספי השילומים מגרמניה לשורדי השואה למפעל ציבורי – בניית בריכת השחיה. העבודות על בניית הבריכה התחילו לקראת סוף 1958 והושלמה ב-1959.

פסל הזכרון לבניית הבריכה הוצבה במרחב הבריכה ב-2019.

עיצוב החינוך המשותף בחצור

בחצור, כמו ברוב יתר הקיבוצים בארץ, ילדי הקיבוץ גדלו בבתי ילדים ושהו בהם רוב שעות היום. הם בילו שעות רבות עם המטפלות והמחנכים. אפשר ללמוד על חיי הקבוצה מזכרונות של נורית מלמד מקבוצת חרמש, קבוצת הבנים הראשונה.

ילדי קבוצת חרמש – עם המטפלת פרומה קרני.

על פרומה קרני (אוקטובר, 2020)

באתי היום, לספר על פרומה, לא לפאר אותה, לספר על פרומה האישה, שהייתה מטפלת שלנו בכיתות יסוד.

שהייתה בשבילי המטפלת המיתולוגית, ממנה לומדים על החיים, החל מאיך שוטפים רצפה  וכלה בכל סודות ההתפתחות המינית.

היום אפשר לשמוע יותר על עוולות החינוך המשותף ולא אתווכח עם הביקורת שאנחנו מרגישים היום, אני רוצה לספר על פרומה שהייתה שם בשבילנו, שהאמינה שבית הילדים הוא הבית וכך התייחסה לעבודתה שנמשכה מבוקר עד ערב. בטבעיות ובשמחה, בקפדנות – על ניקיון וסדר, באמהיות נבונה ביחסה לבעיות ההתבגרות שלנו.

אני רוצה לספר על פרומה  כדי להאיר לדורות אחרינו את הדמויות שנשאו את הרעיון הקיבוצי על כתפיהם, שתרגמו הכרזות אידיאולוגיות לחיי יומיום שבשבילנו היו הדמויות שמהם הבנו את החיים בנוסף על הורינו.

היית אתנו כשעברנו לעין החורש, קבוצת ילדים לא פשוטה, שכקבוצה בכורה עברה את כל הטרנדים החינוכיים אבל גם זכתה להמון תשומת לב, ואת היית חלק מאותה תשומת לב ציבורית שנתנה לנו להרגיש כל כך חשובים לעולם המבוגרים.   נדרשה מאתנו הרבה אחריות ועצמאות ואת היית  במקום שהדרישות האלה גרמו לנו לגאווה.

נוחי בשלום אישה רבת מעש ויהי זכרך מאבני המקום הזה.

על ז’קו ירון (ינואר, 2013)

שלום לך ז’קו
שלום לך המורה שלנו
שלום לך איש מופת.

לראשונה נפגשנו כשאתה נבחרת להיות המחנך של קבוצת חרמש.
ואנחנו אז, קבוצת ילדים פרועים למדי, “בוגרי” מלחמת השחרור – עלינו לכיתה ג’ ולא ידענו לקרוא ולכתוב.
את השנה שעברה מאז תום המלחמה, בילינו במשחקי מלחמה בתעלות ובבונקרים שנשארו בחצר.
אינני יודעת האם ניתן לך ללמוד בסמינר הקיבוצים כשנקראת לדגל, אך כושר ההמצאה שלך והיצירתיות שאינה יודעת גבול, שמשו אותך היטב.
במקום להכניס אותנו לכיתה, נכנסת איתנו לתעלות ולבונקרים וכך למדנו את נושא הלילה – אסטרונומיה לכיתה ג’. בלילות צפינו בכוכבים מתוך העמדות שהכנו, בבקרים הכתבת לנו את כל תורת ההתמצאות בכוכבים – כך למדנו קרוא וכתוב וגם אסטרונומיה, דרך הידיים.
את הקריאה רכשנו כשהיה עלינו לפענח שידורי מורס וכל מיני כתבי סתר, הודעות מוצפנות ששולחים מעבר לקוי האויב.
בשנה אחת השגנו כל מה שהיינו אמורים ללמוד בשלוש שנים.
לשום נושא לא היתה ממש צורה של בית ספר, אך הלימוד היה מאד אינטנסיבי. את מבנה הצמח, המזיקים ושיטות גידול ירקות, למדנו מפי פרופ’ חצילי ממכון וייצמן. אנחנו תארנו לו במכתבים מפורטים מה קורה בגינה שהקמנו והוא החזיר לנו בתיאור הצמח ולמה הוא זקוק.
אוי לאותו יום כשהזמנו אותו לסיום הנושא ובתום הברכה שנשא הוא הוריד את זקן הפרופסור ועמד שם חבר קבוץ שהתחפש. הסתבר שמשך כל הנושא התכתבנו איתך…..
אהבת לצטט את רוסו שקרא “בחזרה אל הטבע” והיית חדור הרגשת שליחות, ליצור מאיתנו דור בריא ומשוחרר מהתסביכים של הדור שלך. חזרת ואמרת לנו: איזה מזל יש לכם שככה מגדלים ומלמדים אתכם ושהורינו לא זכו לתנאים כאלה … ולנו לא נותר אלא להיות אסירי תודה.
אתה הקמת את משק הילדים במו ידיך – כלובים לחיות ושדה תלתן זרענו ולמדנו לקצור בחרמש – כך הוכשרנו לחיי העבודה המאושרים שנכונו לנו.
איש חרוץ ופעלתן היית עד יומך האחרון. נחוש מאד ללמדנו את ערך עבודת הכפיים מבחן שלא תמיד עמדנו בו.
גולת הכותרת של חיינו היצירתיים היו סיומי הנושא. כל סיום כזה היה אירוע כל קיבוצי שבמרכזו הצגה מושקעת, עם תפאורה ותלבושות ותאורה כמו היינו אחד מגדולי תיאטראות אירופה.
אנחנו כתבנו מחזות ושירים, ציירנו ופסלנו וניגנו, שיחקנו ורקדנו.
איש אשכולות היית. ידעת ואהבת לצטט את הפילוסופים הגדולים ואנשי המדע וכך בנית לנו עולם של אידיאות מנומקות עם דרכים להגשמתן.
לא תמיד הלבשת האידיאות על חיינו צלחה אך כל חיי אני מודה לך על האופקים הרחבים שפתחת בפני והיצירתיות שטיפחת אצלי.
לימים נפגשנו שוב כשמלוינה ואתה אימצתם אותנו ואת ילדינו לנכדים.
מדי שבת – צ’יפס על מדורה, בורקס וכוס קפה אצלכם בגינה. איש שיחה היית, איש העולם הגדול.
ואז מלוינה חלתה ובאו שנים של כאב כשאתה מטפל בה במסירות גדולה.
נפגשנו שוב כשכתבתי מפיך את סיפור חייך. אז הבנתי את מקורות הגידול שלך, את הקשר לתנועה, את עומק האמונה של דור שלם המנסה להגשים אידיאות של עולם חדש ולתרגמן לפרקטיקות של החיים.
אז הבנתי שאמירות שנאמרו לנו בילדותנו, שיקפו את הציפיות הגדולות שנקשרו בדרך גידולנו.
הבנתי את דמות העולם שרצית לברוא ואת הקושי הגדול שלקחת על עצמך.
נוח בשלום – איש עמל שכמוך

הגרעין הצרפתי

“גרעין החושלים” עלה מצרפת ב-1952, והגיע להכשרה בקיבוץ דליה.
הגרעין הצטרף לחצור ב-1953, והצטרף אליו גרעין צפון-אפריקאי.
חברי הגרעין התקבלו כחברים בפברואר 1954.

בצילום, בנות הגרעין עם גיוסן לצה”ל, 1954.

יה
יהודית אורן תיארה את הצטרפות הגרעין לחצור כחוליה נוספת במשפחת הקיבוץ.

חברי הגרעין הצרפתי מלאו תפקידים רבים ואף מרכזיים בחיי הקיבוץ והיו כחוליה המקשרת בין מקימי הקיבוץ לבין הבנים הראשונים.

מספר חברי ההשלמה הצרפתית נפגשו מול המצלמה ב-1996 ושוחחו על חבלי הקליטה בארץ ובחצור.

בשנת 1954 הופק סרט בן חצי שעה, בצרפתית, על הגרעין בחצור:


הסרט הופק על ידי ז’קו פרחי ונתן אורן.
 

מה קורה אצלנו?

עלון פנימי של הקיבוץ שיצא כל שבוע, מיום עליית הקבוצה הראשונה על הגבעה (על התל), במשך 54 שנים ברציפות!

ב’על התל’ בא לביטוי, מדי שבוע, כל שנעשה בקיבוץ: החלטות, אירועים, אנפורמציה משקית, פיננסית ופוליטית, תוכניות ותגובות על אירועים תרבותיים וחברתיים מכתבים מחברים ששהו בחו”ל, יצירה עצמית וכד’.
במאי 1948, כשהקיבוץ שהה בחפירות עקב הפגזת הצבא המצרי שהיה באיזור אשדוד, העלון יצא בשם  ‘מתחת לתל’.
הטורים המפורסמים ביותר היו: ‘מרכז במשק מוסר’ (מ.מ.מ.), מישוט בחצר (אותו כתבה רחל מכבי שנפטרה) ו’מדיוני המזכירות’ אבל הפופולארי ביותר היה ‘מפי הטף’.
חצור, ולפניו ‘קיבוץ ג’, היה ידוע בתנועה הקיבוצית בעלוניו המפורטים והעקביים.
במהלך השנים העלונים קיבלו את שמותיהם בהתאם לנסיבות ולזמן:

      • ‘באוהלינו’ – כשקיבוץ ג’ היה ב’ראשון’.
      • ‘גליונות הקיבוץ’ ו’משעולים’ – ב’ראשון’ ובבית גן.
      • ‘בצל הצאלים’ – בגבולות.
      • ‘מתחת לתל’ – במאי 1948, מלחמת השחרור.

ב’על התל’ שיצא במרץ 1953 נכתב: “על מות י.ו. סטלין מנהיג האנושות המשוחררת, נרכין את דגלנו”. אכן היו ימים.
עם השנים הפך ‘על התל’ למותג המזוהה עם קיבוץ חצור.
בסה”כ יצאו לאור 1,747 גליונות של ”על התל’!.
הגליון האחרון יצא ב 1.9.2000 והמילה האחרונה בו היא “ברוך” (עם שורוק ב’ו’).

גליון האלף של על התל, של ה-24 למאי 1968, זכה, כצפוי, לשער חגיגי:

בעלון הזה מציינים “בל נאמר כל חיינו השתקפו בו. אך חלק ניכור מההויה, העשיה, האוירה, מלבי בניה, הישגים ומחלדים – כל אלה מצאו ולו ציונם במקוטע היבש אך נכנסו … להסטוריה.”

כך נכתב בגליון ה-1000. ראוי להעמיד את זה מול הגליון הראשון של “על התל” – אמנם לא העלון הראשון של הקיבוץ, אבל הראשון שיצא (איך לא?) מתל הרוחות:

שם, בעמוד הראשון אחרי עמוד השער, שיצא בכתב יד (ובכלל לא ברור אם היו מספר עותקים) נכתב:

ובהמשך, בצורה שמשקפת נאמנה את הכתוב בגליון ה-1000:

 

עוד לפני המיכון המשמעותי

גם בימיו הראשונים של הקיבוץ הבגדים התלכלכו. ועוד באותם ימים היתה מכבסה, אם כי הרבה פחות טכנולוגי מאשר בימינו.

רחל מכבי מכבסת בימים הראשונים של הקיבוץ.

ממש מן העריסה

היום, כאשר ילדי הקיבוץ ישנים בבתי הוריהם, מוזר לחשוב שבימי הלינה המשותפת אמהות בקיבוץ “מסרו” את התינוקות שלהם לבית התינוקות בגיל שישה שבועות. היום התינוקות מגיעים לשם אחרי מספר חודשים, והם כמובן שם רק לשעות היום.

מטפלות התינוקות היו מקצועיות ביותר – הרי ההורים מסרו לידיהן היקר מכל.


יעל ארבל בבית התינוקות.

css.php