‘קומונה א’ הוא מונח שמבטא את השיתוף והשווין המוחלטים, בכל תחומי החיים, בראשית הקיבוץ.
התחום הבולט ביותר של קומונה א’ היה מחסן הבגדים ובגדי החברים. הבגד לא היה מסומן או משוייך לחבר אלא ‘כל הבגדים היו של כל החברים’. על תא אישי לכל חבר בכלל לא חשבו אז.
אז איך עבד?
אחרי שעברו כביסה עובדות הקומונה (‘הקומונריות’ בשפת המקום) היו מכינות את הבגדים בחבילות. כל חבר היה מקבל חבילה נקיה שעליה פתק עם שמו. הפתק היה מוצמד לחבילה ב’מחט’ של קוץ יבש.
ואיך קבעו את המידה ומה יתאים למי?
מרים נדיב (‘מרים הקטנה’ בשפת המקום) הייתה בודקת כל זוג מכנסיים: מכנסיים שהגיעו לה עד המותניים היו ‘קטן’, עד הכתף ‘בינוני’ ומכנסיים שעברו את הראש היו ‘גדול’. אח”כ היו מחלקים את החבילות לפי גודל החבר\ה…
כמובן שהשיטה יצרה הרבה מצבים קומים מצד אחד ואי נעימויות מצד שני, אבל היא היתה הכי שיתופית ושוויונית…
‘קומונה א” בחצור קיבלה משמעות מיוחדת עם בואם של האמריקאים. אלה הביאו איתם מהבית בגדים ושמלות מודרניים שהיו שונים מהבגדים הקיבוציים. לעיתים קרובות ראתה ‘אמריקאית’ בעינים כלות כיצד חברה אחרת מתהדרת בשמלה הצבעונית “שלה” מאמריקה.
לאט ובהדרגה התחילו הבגדים להיות משויכים לחבר. הם סומנו תחילה בטוש (שלא יורד בכביסה) וזו כבר היתה ‘קומונה ב’.
בשנת 1967 הונהגה שיטת מיספור הבגדים בהדבקה טרמית ובכך נכחד סופית אחד מסימני ההיכר הבולטים של הקיבוץ השיתופי.
מרים נדיב, פרני אייזן ו-רבקה גורן עם בגדי קומונה א’.
המונח ‘קומונה א’ מזוהה בעיקר עם הבגדים אבל בשנים הראשונות ‘קומונה א’ כללה גם פריטים כמו: שעונים, עטים נובעים, סכיני גילוח, מזרונים ופריטים נוספים שהיו ‘של כולם’ וחולקו לחברים לפי הצורך.
