קטגוריה: 1960 – 1969

בשנת 1946 רכשה הקרן הקיימת לישראל את האדמות סביב יסור (חצור). היו 120 דונם פרדסים ובהם 6,000 עצי פרי. זה היה הענף הראשון בקבוץ חצור. 

יעקב נחתומי דיווח על המצב ההתחלתי של משק חצור:

אלי נדיב עם יבול של קטיף.

משה נחתומי מוביל פרי.

היום הפרדסנות בחצור מצומצם מאד. אבל פעם הוא היה בין הגידולים, והענפים, החשובים של הקיבוץ. חברים רבים עבדו בגידול התפוזים, והצוות גדל באופן משמעותי בעת הקטיף.

חלק מהקטיף התבצע באמצעות סולמות עץ שאפשרו להגיע לפרי שהיה גבוה בעצים.

הסולמות המכניים של שנות ה-80 וה-90 אפשרו לקוטפים להגיע לצמרות העצים.

והקטיף, ובמיוחד סיום הקטיף, היה אירוע רב משתתפים – עם חברי קיבוץ, בני נוער, מתנדבים וחברי האולפן.

תוכנייות לתבניות הוכנו המשרד הטכני. מדובר בעבודה מדויקת ומקצועית שבלעדיה היציקות לא ייצאו באופן מוצלח.

מורצ’ו שוורץ, שבמשך שנים היה המהנדס הראשי של אמן.

תמר בר-אילן, שבנוסף להיותה משרטטת היתה אמנית מאד מוכשרת.

במשך שנים ארוכות הגידול המרכזי בשדות של חצור היה הכותנה. אבל הוא לא היה הגידול היחיד, ובמשך השנים עובדים השלחין גיוונו מאד את הגידולים. היו, למשל, תפוחי אדמה, תירס, ומגוון ירקות.

חברים הולכים בעקבות הטרקטור כדי לאסוף תפוחי אדמה שהקולטיבטור מוציא.

אוספים את תפוחי האדמה לתוך שקים.

גם היום מגדלים תירס וסורגום בשדות שלנו.

גידול תירס – 1954.

היום אחד הגידולים שחצור ידועה בהם הוא סלק סוכר …

ודווקא עוד בשנות ה-50 יצאו לגיוסים בשדות הקיבוץ כדי לעשב ולדלל את אותו.

עבודות העישוב בגיוסים היתה לרוב עבודה של ידיים מבוגרות. אבל בשעות הבילוי הילדים היו אצל ההורים, ומי ישמור עליהם כאשר ההורים יוצאים לגיוס? זאת ועוד: היציאה לגיוסים על הילדים העניקו הזדמנות לפתח את הזיקה לחקלאות ולעבודה אצל הילדים.

טובה ו-אלישע שומרות, עם איתן ואילן בגיוס תפוחי אדמה.

פורמה קרני עם נחום ואורית בגיוס עישוב כותנה.

מפעל ליצור חלקי אלומיניום ופליז ביציקת לחץ.

ראשיתו של המפעל היא המסגריה, במחנה הקיבוץ ב’ראשון’, שהיתה מעין בית מלאכה בו הרכיבו ברזי פליז כשאת גופי הברזים רכשו מקבלן (יוצק) בפרדס כץ.

בעקבות מלחמת השחרור, הפצצת הקיבוץ ע”י הטור המצרי שנעצר באיסדוד (היום אשדוד) ובשל סיבות נוספות , המסגריה פעלה בראשון עד ראשית 1949 ורק אז הועברה לחצור. אפילו מכונת היציקה הראשונה שנרכשה בארה”ב, ע”י יצחק קדם (בעלה של סילביה), ואדי כהן (אבא של יהודית), עבדה ב’ראשון’ לפני שהועברה, עם שאר המכונות, לחצור.

השם אמן הוא ראשי תיבות של שלושה “מפעלונים” שפעלו אז: אלקטרוניקה, מסגריה, נגריה. מקובל לחשוב שאת השם הגה לראשונה יעקב אשל (אבא של אורי).

שמו של אמן נקשר בעבר עם יצור של אביזרי  אינסטלציה, השקייה ומחברים מהירים. היום אמן מיצר חלקים ורכיבים מאלומיניום לשוק הרכב.

ב70 שנות קיומו אמן הפך מבית מלאכה קטן לחברה בין לאומית גדולה עם 3 אתרי יצור: בישראל (חצור), פורטוגל ובארה”ב. אתר נוסף מתוכנן לקום ברוסיה.

מספר העובדים היום ב’אמן ישראל’ 235 ובהם כ 20 חברי הקיבוץ.

ב 22 השנים האחרונות מנהלי אמן היו אנשים שאינם חברי הקיבוץ ורק השנה (2016), עם השינוי המבני והפיכת אמן לחברה בין-לאומית (‘קבוצת אמן’) חזר הניהול של המפעל בקיבוץ (‘אמן יציקות’) לידיים “חצוריות” (אנדי).

הודות ל 70 שנות קיומו ולקשרים עם מאות לקוחות במשך השנים אמן הוא המפעל\ענף המזוהה ביותר עם השם ‘קיבוץ חצור’.

בשנות ה-20 של המאה ה-21 קיבוץ חצור מתפשט לכיוון מערב, ואילו אמן נמצא בצד המזרחי של הקיבוץ. פעם אפשר היה לטייל באופן חופשי בתוך המפעל, והיום צריכים אישור מיוחד כדי להכנס. במילים אחרות, אמן נעשה רחוק מהעין … אבל לא רחוק מהלב. חברים רבים כבר אינם עובדים ברצפת הייצור של המפעל, אבל יש עדיין חברים בתפקידים של הנהלה ומנהלה, וכל הקיבוץ תמיד מעוניין לדעת מה מצבו הכלכלי. אמן עדיין ממלא מקום מרכזי מאד בחיי חצור.

מפעל אמן – צילום משנות ה-70 – לפני מספר שיפוצים, ולפני שהיה מסביבו גדר.

אמן הוא מפעל ליציקת לחץ בפליז ואלומיניום. התהליך היציקה דורשת חומר גלם מותך שמוזרק, תחת לחץ, לתוך תבניות. בסיום תהליך היציקה המוצרים עדיין זקוקים לעיבוד, אבל אפשר להגיד שהחומר המותך, ומכונות היציקה, הם הלב של המפעל.

אורי כץ ואלון בדרק ליד תנור.

ראובן דה-פורטו בוחן מוצר שיוצא ממכונת יציקה.

מונקה פרגמנט יוצק באחת ממכונות היציקה הראשונות אשר באמן.

טיפול במחלות ריאומטיות (כאבי גב רומטיזם וכד’) עם מים עשירים במינרלים ובוץ שהובאו מאיזור טבריה נקרא ‘טבריה בבית’.

הטיפולים נעשו בתא נפרד שהיה במקלחת הציבורית (ע”ע) על-ידי רות גורדון ומאוחר יותר במספרה ע”י סוניה ווינרט (נפטרה).
בטיפול החבר היה טובל באמבטיית מיים שנמהלו ב 3 ליטרים ‘מים מרוכזים מטבריה’ ובטמפ’ 40 מעלות. כל טיפול ערך כשעה ואחריו היה החבר יוצא עטוף מגבת ומזיע והולך לחדרו למנוחה.
חבר שהיה זכאי לטבריה בבית עבד באותו היום רק 4 שעות. לא פעם עלו תהיות מה היה יותר חשוב לחבר, הטיפול או החופש מעבודה…
‘טבריה בבית’ חסכה הפסד ימי העבודה והוצאות שהיו כרוכות בנסיעה למרחצאות טבריה.

מפי הטף (ע”ע): יאיר מלווה את פנינה הסניטרית ל”טבריה”

יאיר: מה זה פה?”
פנינה: “טבריה בבית, אתה יודע מה זה?”
יאיר, אחרי היסוס קל: “כן, זה המקום ששם רוחצים לחברים את הגב…”