1940 – 1949 – עמוד 2 – מדפי ארכיון חצור

הרבה לפני הברז

בין יתר החפצים שנמצאים בתוך צריף “כך פעם היה” נמצאת ג’רה לצורכי שתייה:

הכלי שמר על קרירות המים. כיסוי הבד נועד למנוע מזבובים להכנס.

מצא את ההבדלים

הצריף שממוקם היום ליד הארכיון ממחיש את תנאיי החיים בשנים הראשונות בחצור.

קשה להגיד שהמזרון היה משהו במיוחד מזמין, אבל המיטה היתה בין הרהיטים היחידים שבו.

עם השנים תנאיי המחייה השתפרו, אבל במשך שנים החברים המשיכו לגור בצניעות.

בצילום מבויים, חנן פל מדגים את הדירה הטיפוסית בקיבוץ בשנות ה-60.

אחד המבנים הראשונים שנבנו בקיבוץ חצור היה חדר הקריאה – סימן לחשיבות שחברי הקיבוץ ייחסו לספר. כמובן יש להוסיף שבאותה תקופה לא היתה טלוויזיה, ואפילו לא רדיו. הספר היה ה-“בידור” המרכזי. חדר הקריאה הוקם קרוב ולמקום הימצאה של בריכת השחייה היום.

חדר הקריאה, וקרוב אליו, מגדל המים.

הספרייה של היום ממוקם מתחת למועדון לחבר שנבנה ב-1975. לפני-כן הספרייה היתה על הגבעה מעל למועדון של היום. גם במעונו החדש השאלת הספרים בספרייה היוותה סוג של רשת חברתית – עוד לפני שהכרנו את המונח הזה באינטרנט.

ואחרי שהתכולה שלה הועברה למיקומה החדש היא פורקה:

הנחת אבן הפינה

כך התחיל. 4.10.1946

יעקב נחתומי נואם בטקס הנחת אבן הפינה. כאן זה התחיל.

כתב גושו (שמואל גישן):

בחג א’ סוכות תש”ז עברנו מבית האריזה שבפרדס לתל. צריף מחוסר שמשות חכה לדיריו הקבועים.
אחת משתי המלקחות שהוכנה הוסבה למטבח ועל ידו הוקם חדר אוכל ארעי, דפוק מפחים ופתוח לרוחות. מגדל מים בגובה של 2 מ’ עם טנק המכיל 11/2 קוב מלא מים.
האוליבר עם הפלטפורמה המשיכו במסורת ההעברה. מלכתחילה הועברו כלי המטות. משך כל היום הועברו הדברים לתל. ולבסוף – עלית החי. בראש צעדו בעלי-החי ואחריהם החברים שעבדו בהעמסה למטה. בחדרי המגורה חיכה לכל חבר מקום מסוים בשמו, וזה הגביר את הרגשת הבית. בשעה 3 אחר הצהרים צריך היה לבוא מפקח הקמפ ולא בא.
לבואו חיכו המוכתר ובני, הם חיכו ונואשו לבסוף ניסו להתעודד בדברי המתיקה שהוכנו לקבלת אורחיהם.
בערב קושט חדר האוכל בירק ופרי המקום מכל המינים, זיתים, שקמים, ענבים, שקדים, שזיפים, ובין כל אלה הקשוא הראשון של גן-הירק, גדול הממדים, במרכז התנוססה סיסמה: “נעשה המעשה, החל המפעל”. בסיסמה וברוממות רוח החלה המסיבה.
פתח אותה ישראל בהקראת קטע מתאים בתנ”ך. אלי ייחד את דבריו למפעל. ציין את התפקיד המוטל על הפלוגה ואת האחריות וכוננות של הקיבוץ לשאת במפעל.
צבי ב. סיפר על העליות האחרונות לנגב, בשירה סוערת ובמצב רוח מרומם נסתיימה המסיבה. זה היה הלילה הראשון בו שכבו לישון אנשי הפלוגה על התל יחדיו.
לבעלי החי היו חבלי הסתגלות. אחת הפרדות ברחה בחצות הלילה וחזרה לבדה. הלילה עבר בשקט וקרני השמש בבוקר מצאו את החברים יורדים בשיפולי התל בין התאנים והגפנים איש איש לעמלו. מורדים האוהלים. שתי ידיים חזקות אוחזות בפטיש כבד ותוקעות את היתד הראשונה. כבר מזדקף אוהל אחד ועל ידו השני. החוטים נפתחים, השוליים מורמות, הוקם גם האוהל השלישי. בכל אוהל שלוש מיטות.
צהריים. הטנדר מביא מחדר האוכל שבפרדס את הארוחה ובישיבה מזרחית לפני ה???? על התל יושבים וסועדים.
ואחרי הצהרים מגיע המוכתר שלנו ובפיו חדשות (כרגיל). בוקר בקמפ – נפגש עם האחראים והודיע שתקענו אוהלים.
הם קיבלו את זה בחיוב והבטיחו להודיע לכל היחידות שיתחשבו בנוכחותנו ולא יפגעו בנו לרעה.
בשעה 3 אחה”צ התקיימה מסיבה באוהל. על המיטות והמחצלת הסבו “המסובים”. ללא נאומים וההרגשה טובה שירה בוקעת: “עתיד יפה מזהיר – לנו מן השחור יאיר!” וצלחות הממתקים מתרוקנות. לאט מתפזרים האנשים. מי למלונה בפרדסה, מי לראשון ומי לעבודה.
לכולם הרגשה שיש למהר בכל הסידורים ולא לתת שהות למפריעים להפריע. יש להקים צריף ולבנות את הבית הראשון.

בסביבה

יחסי השכנים הולכים ומתפתחים. באחד הימים הגיע השברולט עם זבל לרגלי התל והחברים ראו עדר של כ- 200 ראש אוכל בפה מלא מהכרם. אחרי שצעקו לרועה ואף איש לא נראה, תפס אלי כבשה. ואז הופיע נער כבן 15 ובידו אבנים, בהן הוא איים אליו שיעזוב את הכבשה. מאי שם הופיעו עוד שני רועים בוגרים והשפיעו על הנער שישליך מידו את האבנים – אז הוחזרה לו הכבשה.
על המקרה הזה רצוי היה לא לעבור בשתיקה למרות שהוא פעוט, ואחרי שנודע למי שייך העדר בקרנו אצלו והבאנו את השתוממותנו על התחלת יחסים כגון אלה. סגנון של הרמת אבנים על איש בוגר, והוסבר לו שהיו הרבה אנשים ויכלו בנקל להעניש את החצוף אבל לא רצינו בפתיחת יחסים כזו. תשובתו היתה שהדבר לא יישנה.

זמנים חולפים!

ובימים ההם טרם ידענו את הגבעה. על בהונות רגלינו התקרבנו אל גדרות התיל של הפרדס ובחרדה רבה הסתכלנו אל בתי הקמפ הלבנים שממול ואל התל הרחוק והמוזר. קטנה היתה אז הפלוגה וחיינו בה – שקטים ושלווים.
קרני השמש החודרות מבעד לחלונות היו מעירות אותנו משינה עמוקה וערבה. אתה מושיט את ידך אל ספל הקפה החם והמתוק המהביל על הכסא הקטן שליד מיטתך. “הלעבוד היום?” – חושב הנך בלבך בקומך – “או לא”. וברגע זה עולה בזיכרונך בור לא גדול בו נתקלת אמש בעוברך לי שער הפרדס. אתה מזדרז – לובש בגדי עבודה, מזמין עוד כמה חברים, שזה מקרוב קמו, וכולם יחד, בשירה ובזמרה, עם טוריות על השכם יוצאים אל מקום העבודה.
לא קלה היא העבודה בחפירה, אך הודות לשיחה הערה, לסיפורים ולבדיחות המסופרות כאן, אינך מרגיש בשטף הזמן החולף. רק הבחורה העובדת במטבח, הבאה מדי פעם ומביאה בכד מי לימון, לבן או חלב, שזה עתה הוצא מהמקרר – מזכירה לך כי אמנם מתקרבות שעות הצהריים.
את ארוחת הערב היינו פותחים בשירה. לשמע הצלילים הראשונים היו מתקבצים כל החברים. מסובים ליד השולחן הערוך, עם קומקום התה הגדול באמצעיתו, היינו מבלים את שעות הערב היפות. הנה חבר מקריא קטע מצחיק שזה עתה קרא. שני מדקלם שיר שחובר זה לא כבר ובו בזמן יוצרת אחת הבחורות אימפרוביזציה מתאימה של ריקוד מודרני. כעבור שעה קלה היו מתפזרים החברים בקבוצות קטנות אל בין עצי הפרדס המלבלבים, אל בריכת המים או אל הסוכה שעל בית הבאר… רק מעטים מבינינו, העייפים מיום עבודה קשה, היו ממהרים לשכב. קול נחרתם היא ממלא את האולם הגדול…

מגורים ראשונים

החברים הראשונים שהתיישבו במה שהיום קיבוץ חצור גרו באוהלים, אך במהרה התחילו לבנות צריפים שבוודאי העניקו קצת יותר תחושה של בית … אם כי שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים היום.

בשנים הראשונות אפשר היה לראות מהמחצבה מבחר סוגי הדיור: אוהלים, סוכות קש, צריפונים, צריף, וסוכה “על קביים”. במרכז הצילום – המקלחת וערימות בלוקים תוצרת בית.

בית האריזה – כאן השתכנה הפלוגה הראשונה.

הצריפים באו בצורות ובגדלים שונים. היו צריפים שנבנו בקיבוץ, וגם כאלה שהובאו אל הקיבוץ:

ובאופן די צפוי, הצריפים פינו את מקומם לשיכוני הוותיקים הראשונים. אלה בוודאי נחשבו די מרווחים, אבל עם הזמן גם הם היו זקוקים לשיפוצים.

יוסקה רמות בשיקון ותיקים. הצילום מ-1952.

היום עדיין אפשר למצוא מספר צריפים בקיבוץ, אם כי הם אינם משמשים למגורים. שניים נמצאים דרומית לרמפה של חדר האוכל, למשל.

אבל מבצע חיסול הצריפים בחצור התחיל באוקטובר 1972. המבצע הזה כלל גם חיסול הצריפים השוודים. בחצור המונח “צריף שוודי” התייחס לצריף של שתי יחידות מגורים ששירותים משותפים הפריד ביניהם. לא לגמרי ברור אם כך היה גם בקיבוצים אחרים.

נדמה שהצילום היחיד בחצור של צריף שוודי (או לפחות מה שמכונה בחצור צריף שוודי) הוא מ-1957 עם לאה ו-מולי ורדי עם הבנים.

איפה כל העצים?

גם מי שמכיר את ההיסטוריה של חצור די נפעם כאשר הוא מביט על הקיבוץ היום. דשאים, עצים רבים, גינות מטופחות – קשה להאמין שרק לפני כ-75 שנה המצב היה אחר לגמרי.

המחצבה.

מיישרים את השטח לקראת בנייה.

הביכורים הראשונים

חג הביכורים נחגג בחצור לראשונה בשנת 1947. כשבעה חודשים אחרי העלייה על הקרקע לקראת סוכות 1946. המחצבה היתה המקום ההגיוני לריקוד שעם השנה הפך למסורת.

קומונה א’

‘קומונה א’ הוא מונח שמבטא את השיתוף והשווין המוחלטים, בכל תחומי החיים, בראשית הקיבוץ.

התחום הבולט ביותר של קומונה א’ היה מחסן הבגדים ובגדי החברים. הבגד לא היה מסומן או משוייך לחבר אלא ‘כל הבגדים היו של כל החברים’. על תא אישי לכל חבר בכלל לא חשבו אז.
אז איך עבד?
אחרי שעברו כביסה עובדות הקומונה (‘הקומונריות’ בשפת המקום) היו מכינות את הבגדים בחבילות. כל חבר היה מקבל חבילה נקיה שעליה פתק עם שמו. הפתק היה מוצמד לחבילה ב’מחט’ של קוץ יבש.
ואיך קבעו את המידה ומה יתאים למי?
מרים נדיב (‘מרים הקטנה’ בשפת המקום) הייתה בודקת כל זוג מכנסיים: מכנסיים שהגיעו לה עד המותניים היו ‘קטן’, עד הכתף ‘בינוני’ ומכנסיים שעברו את הראש היו ‘גדול’. אח”כ היו מחלקים את החבילות לפי גודל החבר\ה…
כמובן שהשיטה יצרה הרבה מצבים קומים מצד אחד ואי נעימויות מצד שני, אבל היא היתה הכי שיתופית ושוויונית…
‘קומונה א” בחצור קיבלה משמעות מיוחדת עם בואם של האמריקאים. אלה הביאו איתם מהבית בגדים ושמלות מודרניים שהיו שונים מהבגדים הקיבוציים. לעיתים קרובות ראתה ‘אמריקאית’ בעינים כלות כיצד חברה אחרת מתהדרת בשמלה הצבעונית “שלה” מאמריקה.
לאט ובהדרגה התחילו הבגדים להיות משויכים לחבר. הם סומנו תחילה בטוש (שלא יורד בכביסה) וזו כבר היתה ‘קומונה ב’.
בשנת 1967 הונהגה שיטת מיספור הבגדים בהדבקה טרמית ובכך נכחד סופית אחד מסימני ההיכר הבולטים של הקיבוץ השיתופי.

מרים נדיב, פרני אייזן ו-רבקה גורן עם בגדי קומונה א’.

המונח ‘קומונה א’ מזוהה בעיקר עם הבגדים אבל בשנים הראשונות ‘קומונה א’ כללה גם פריטים כמו: שעונים, עטים נובעים, סכיני גילוח, מזרונים ופריטים נוספים שהיו ‘של כולם’ וחולקו לחברים לפי הצורך.