כך התחיל. 4.10.1946
יעקב נחתומי נואם בטקס הנחת אבן הפינה. כאן זה התחיל.
כתב גושו (שמואל גישן):
בחג א’ סוכות תש”ז עברנו מבית האריזה שבפרדס לתל. צריף מחוסר שמשות חכה לדיריו הקבועים.
אחת משתי המלקחות שהוכנה הוסבה למטבח ועל ידו הוקם חדר אוכל ארעי, דפוק מפחים ופתוח לרוחות. מגדל מים בגובה של 2 מ’ עם טנק המכיל 11/2 קוב מלא מים.
האוליבר עם הפלטפורמה המשיכו במסורת ההעברה. מלכתחילה הועברו כלי המטות. משך כל היום הועברו הדברים לתל. ולבסוף – עלית החי. בראש צעדו בעלי-החי ואחריהם החברים שעבדו בהעמסה למטה. בחדרי המגורה חיכה לכל חבר מקום מסוים בשמו, וזה הגביר את הרגשת הבית. בשעה 3 אחר הצהרים צריך היה לבוא מפקח הקמפ ולא בא.
לבואו חיכו המוכתר ובני, הם חיכו ונואשו לבסוף ניסו להתעודד בדברי המתיקה שהוכנו לקבלת אורחיהם.
בערב קושט חדר האוכל בירק ופרי המקום מכל המינים, זיתים, שקמים, ענבים, שקדים, שזיפים, ובין כל אלה הקשוא הראשון של גן-הירק, גדול הממדים, במרכז התנוססה סיסמה: “נעשה המעשה, החל המפעל”. בסיסמה וברוממות רוח החלה המסיבה.
פתח אותה ישראל בהקראת קטע מתאים בתנ”ך. אלי ייחד את דבריו למפעל. ציין את התפקיד המוטל על הפלוגה ואת האחריות וכוננות של הקיבוץ לשאת במפעל.
צבי ב. סיפר על העליות האחרונות לנגב, בשירה סוערת ובמצב רוח מרומם נסתיימה המסיבה. זה היה הלילה הראשון בו שכבו לישון אנשי הפלוגה על התל יחדיו.
לבעלי החי היו חבלי הסתגלות. אחת הפרדות ברחה בחצות הלילה וחזרה לבדה. הלילה עבר בשקט וקרני השמש בבוקר מצאו את החברים יורדים בשיפולי התל בין התאנים והגפנים איש איש לעמלו. מורדים האוהלים. שתי ידיים חזקות אוחזות בפטיש כבד ותוקעות את היתד הראשונה. כבר מזדקף אוהל אחד ועל ידו השני. החוטים נפתחים, השוליים מורמות, הוקם גם האוהל השלישי. בכל אוהל שלוש מיטות.
צהריים. הטנדר מביא מחדר האוכל שבפרדס את הארוחה ובישיבה מזרחית לפני ה???? על התל יושבים וסועדים.
ואחרי הצהרים מגיע המוכתר שלנו ובפיו חדשות (כרגיל). בוקר בקמפ – נפגש עם האחראים והודיע שתקענו אוהלים.
הם קיבלו את זה בחיוב והבטיחו להודיע לכל היחידות שיתחשבו בנוכחותנו ולא יפגעו בנו לרעה.
בשעה 3 אחה”צ התקיימה מסיבה באוהל. על המיטות והמחצלת הסבו “המסובים”. ללא נאומים וההרגשה טובה שירה בוקעת: “עתיד יפה מזהיר – לנו מן השחור יאיר!” וצלחות הממתקים מתרוקנות. לאט מתפזרים האנשים. מי למלונה בפרדסה, מי לראשון ומי לעבודה.
לכולם הרגשה שיש למהר בכל הסידורים ולא לתת שהות למפריעים להפריע. יש להקים צריף ולבנות את הבית הראשון.
בסביבה
יחסי השכנים הולכים ומתפתחים. באחד הימים הגיע השברולט עם זבל לרגלי התל והחברים ראו עדר של כ- 200 ראש אוכל בפה מלא מהכרם. אחרי שצעקו לרועה ואף איש לא נראה, תפס אלי כבשה. ואז הופיע נער כבן 15 ובידו אבנים, בהן הוא איים אליו שיעזוב את הכבשה. מאי שם הופיעו עוד שני רועים בוגרים והשפיעו על הנער שישליך מידו את האבנים – אז הוחזרה לו הכבשה.
על המקרה הזה רצוי היה לא לעבור בשתיקה למרות שהוא פעוט, ואחרי שנודע למי שייך העדר בקרנו אצלו והבאנו את השתוממותנו על התחלת יחסים כגון אלה. סגנון של הרמת אבנים על איש בוגר, והוסבר לו שהיו הרבה אנשים ויכלו בנקל להעניש את החצוף אבל לא רצינו בפתיחת יחסים כזו. תשובתו היתה שהדבר לא יישנה.
זמנים חולפים!
ובימים ההם טרם ידענו את הגבעה. על בהונות רגלינו התקרבנו אל גדרות התיל של הפרדס ובחרדה רבה הסתכלנו אל בתי הקמפ הלבנים שממול ואל התל הרחוק והמוזר. קטנה היתה אז הפלוגה וחיינו בה – שקטים ושלווים.
קרני השמש החודרות מבעד לחלונות היו מעירות אותנו משינה עמוקה וערבה. אתה מושיט את ידך אל ספל הקפה החם והמתוק המהביל על הכסא הקטן שליד מיטתך. “הלעבוד היום?” – חושב הנך בלבך בקומך – “או לא”. וברגע זה עולה בזיכרונך בור לא גדול בו נתקלת אמש בעוברך לי שער הפרדס. אתה מזדרז – לובש בגדי עבודה, מזמין עוד כמה חברים, שזה מקרוב קמו, וכולם יחד, בשירה ובזמרה, עם טוריות על השכם יוצאים אל מקום העבודה.
לא קלה היא העבודה בחפירה, אך הודות לשיחה הערה, לסיפורים ולבדיחות המסופרות כאן, אינך מרגיש בשטף הזמן החולף. רק הבחורה העובדת במטבח, הבאה מדי פעם ומביאה בכד מי לימון, לבן או חלב, שזה עתה הוצא מהמקרר – מזכירה לך כי אמנם מתקרבות שעות הצהריים.
את ארוחת הערב היינו פותחים בשירה. לשמע הצלילים הראשונים היו מתקבצים כל החברים. מסובים ליד השולחן הערוך, עם קומקום התה הגדול באמצעיתו, היינו מבלים את שעות הערב היפות. הנה חבר מקריא קטע מצחיק שזה עתה קרא. שני מדקלם שיר שחובר זה לא כבר ובו בזמן יוצרת אחת הבחורות אימפרוביזציה מתאימה של ריקוד מודרני. כעבור שעה קלה היו מתפזרים החברים בקבוצות קטנות אל בין עצי הפרדס המלבלבים, אל בריכת המים או אל הסוכה שעל בית הבאר… רק מעטים מבינינו, העייפים מיום עבודה קשה, היו ממהרים לשכב. קול נחרתם היא ממלא את האולם הגדול…
