כי ההיסטוריה עוד בועטת
גם בקיבוץ, וגם בתקופת הלינה המשותפת, משפחות פיתחו מסורות משלהן, כולל טעמים מיוחדים. לאור זה היה הגיוני שהקיבוץ יפיק ספר מתכונים שבו החברים והמשפחות יכלו לשתף את הקיבוץ במטעמים שלהם. חצור עשה זאת פעמיים:
 1988 |
 2016 |
הספרים האלה מלאים לא רק מתכונים, אלא בסיפורי המשפחות שמאחורי המתכונים.
המרציפן היה אהוב על הגרעין הבולגרי, והמתכון למרציפן של וידה ו-מוני אלמוג מופיע בספר של 1988 (בעמוד 152). כמו-כן, המתכון נשמר גם בכתב היד של מוני.
יש גם, למשל, מחסן התבואות והאסם
ילדי הקיבוץ, ובמיוחד הגנים, אוהבים לטייל לאזור האסם, או מה שנשאר ממנו היום.
עם השינויים בחקלאות בקיבוץ גם האסם שינה את יעודו. אבל פעם הוא מילא תפקיד חשוב בחקלאות הקיבוצית.
תפקידו של מחסן התבואות היה כפול. הראשון היה לאחסן בשקים את התבואות הנקצרות בשדה, כגון חיטה, שעורה, סורגום, דוחן ועוד ולשמור עליהם מפגעי מזג האויר וממזיקים שונים. התפקיד השני היה להכין תערובות שונות מתבואות אלו, בתוספת חומרי מזון נוספים. לכל סוג בעל חיים במשקנו היו מכינים תערובת מיוחדת לו: לפרות חולבות, לעגלים צעירים, לתרנגולות, לאפרוחים, לחזירים, לסוסים, לעזים של משק הילדים ועוד. כי כל בעל חיים צריך הרכב תערובת המתאים לו. פרות צריכות למשל תערובת שתשפר את ייצור החלב שלהן ואילו תרנגולות מטילות צריכות תערובת שתגרום לקליפות הביצים להיות חזקות.
במחסן היו מגרסה אשר תפקידה היה לגרוס את הגרעינים לאבקה ומערבל אשר תפקידו לקלוט את כל החומרים השונים המוכנסים לתערובת מסויימת ולערבבם לתערובת אחידה. לאחר גמר ייצור התערובת, היא היתה מועברת לרכב מיוחד אשר היה מחלק את התערובות למיכלים של הרפת, הלול וכו'.
העבודה במחסן היתה קשה כיוון שרוב התבואות והחומרים ליצור התערובות היו מגיעם בשקים השוקלים בין 50 ל 90 ק"ג. השקים היו מגיעים אחר הצהריים במשאית למחסן והמחסנאי היה צריך לקרוא מייד לרשימה של חברים, שיבואו לפרוק את השקים מהמשאית למחסן. לא היו אז טלפונים בחדרים והמחסנאי היה צריך ללכת לביתם של החברים ולקרוא להם. מהמשאית שעמדה מחוץ למחסן, העמיסו את השקים על הגב והלכו איתם למקום במחסן בו היו מניחים אותם אחד על גבי השני.
בשנת 1960 הוחלט לבנות אסם תבואות. האסם הוא בגובה 21.5 מטר, הוא עומד על עמודים ולו 6 תאים בגדלים שונים. בסך הכל הוא יכול להכיל 300 טון תבואה. הוא נבנה בשיטה מיוחדת – יציקת בטון בעזרת תבנית מתרוממת. 40 בנאים סיימו לצקת אותו תוך כ-5 ימים.
באסם התבואות לא השתמשו יותר בשקים והתבואה הגיעה בתפזורת. צמוד לאסם היה בור שפיכה. המשאיות מגיעות עם הגרעינים בתפזורת, הופכות את הארגז ושופכות בקלות את הגרעינים לתוך הבור. מהבור הגרעינים עולים בעזרת מסוע בורגי ונשפכים לתוך המיזרה העומד בין העמודים, מתחת לתאי האסם. המיזרה פועל בעזרת נפות עם חורים בגדלים שונים ומנפה את הלכלוך, אבנים, קליפות וכו' מתוך הגרעינים. בדרך כלל יש כ 10% לכלוך הנארז לחוד בשקים. מהמיזרה עוברים הגרעינים לתחנת שקילה ומשם לתוך תאי האסם. התאים הם אטומים וכך נשמרת התבואה בצורה טובה. אם מתגלים מזיקים באחד התאים, קל מאד להחדיר חומר הדברה לאותו תא ולחסל את המזיקים.
תחתית התאים עשויה בצורת משפך משופע ובתחתיתו פתח וצינורות מובילים מהפתחים למערבל. כשצריך להכין תערובת, פשוט פותחים את פתח התא המתאים והגרעינים נשפכים לתוך המערבל, בכמות הרצויה.
בעזרת השימוש באסם, אדם אחד היה יכול להכין בלי מאמץ טון תערובת בשעה אחת, במקום ב-5 שעות בשיטת השקים.
מחסני התערובת הקיבוציים היו צריכים להכין סוגים רבים של תערובות, לכמויות קטנות יחסית של בעלי חיים ודרשו מומחיות רבה. במהלך שנות השבעים החלו לקום מכוני תערובת אזוריים. המכונים האזוריים מייצרים כל סוג תערובת בכמויות גדולות מאד ויכולים להחזיק אנשי מקצוע מומחים בהזנת בעלי חיים, לערוך מחקרים וכו'. לכן לא יכלו מחסני התערובת הקיבוציים להתחרות במכונים האזוריים, ונסגרו.
לאחר שפסק יצור התערובות במחסן, המבנה המשיך לשמש במשך השנים כסנדלריה, ככלבו, כמועדון המטרוק ולאחרונה כמסעדת הביסטרוק.
אחת מפינות החמד החצוריות היא "גבעת הרקפות". יודעי דבר מכנים אותה "גבעת הרקפות של מוטקה". אסא, בנו הבכור של מוטקה, סיפר לארכיון את סיפור הגבעה.
מוטקה קצירי, אביהם של אסא, ישי, ועפרה, אהב רקפות.
את הזרעים והפקעות הראשונות הוא קיבל מאחיו ושתל בגינתו. בשנה הראשונה צמחו עלים, אך בלי פרחים. בשנה השנייה – יצאו יותר עלים בלי פרחים, ובשנה השלישית – לאחר ימי גשם וקור – יצאו הפרחים הראשונים של הרקפת. משנה לשנה גדלה אוכלוסיית הרקפות בגינה של מוטקה. הוא שמר עליהן, התגאה בהן, ושמח שחברים לילדים באו לראותן בחורף.
כשמלאה הגינה של מוטקה, בהתייעצות עם טובה שומרון מגינות הנוי הוחלט להעביר חלק מהפקעות לגבעה ממרח לבריכה – מקום בו חוץ מאורנים לא צמח דבר על סלע הקורקר של הגבעה.
הפלא ופלא- מקום זה התברר כאופטימלי עבור הרקפות. מאז ועד היום אנחנו מודים למוטקה על הרצון שלו לשתף את הציבור בתפרחות אלה ויופיין של הרקפות ומצד שני כל הציבור למד להעריך ולהתגאות בפינה קסומה זו. הגבעה, מלאת רקפות בצבעי הוורוד, ושבילים שנוצרו בה מאפשרים לכולנו להנות מבלי לגעת, מבלי לקטוף, מבלי לצרוך. כל פרח לאחר שפורח בגאוה נובל ומשיר את זרעיו לאדמה.
אין שלטים שמורים לנו כיצד לנהוג, אך כשמסורת ומורשת ושורשים נטועים חזק בחברה, יש דברים שהם ברורים מאליו.
תודה מוטקה קצירי – על שאהבת, על ששיתפת, על ששתלה. הגבעה פורחת ובחורף זה – שמש פז זורחת.
בראש השנה תשפ"ג נערכה תערוכה במועדון לציון 80 שנה לאמן … ובעקבות סגירתו.
חלק מהתערוכה היה משחק – "אמן – מ-א' ועד ת'". הנה הוא לפניכם בגירסה אינטרנטית.
המשחק, כמובן, איננו מזכיר את כל העובדים ו/או המוצרים הקשורים לאמן, והארכיון מבקש סליחה מראש לכל מי שאיננו מוצא את יקיריו. להבדיל מהתערוכה הגשמית, למשחק אפשר להוסיף, להרחיב, ולחדש.
| א' | ב' | ג' | ד' | ה' | ו' | ז' | ח' |
| ט' | י' | כ' | ל' | מ' | נ' | ס' | ע' |
| פ' | צ' | ק' | ר' | ש' | ת' |
עוד בימי בית גן לקיבוץ היה צאן, וכאשר הקיבוץ התיישב בחצור התחדש הענף – עד שנת 1969, כאשר בגלל מחסור בידיים עובדות הוחלט לחסלו.
בנימין שמידט היה בין הרועים המרכזיים.
בנימין שמידט מספר על העבודה בצאן בבית גן:
היה נעים מאוד במרעה; להיות בהרים, לראות את הנוף המרהיב – את החרמון מרחוק –
זה היה מאוד מרגש אותנו. העבודה עצמה היתה קשה. היינו צריכים לקום ב- 4 בבוקר
ולחלוב ולצאת למרעה. ולאחר חזרה מהמרעה בערב – שוב לחלוב. היינו גומרים בערך
ב- 9 את יום העבודה שלנו. אף על פי כן, היינו מרוצים מאוד, כי התקווה שלנו היתה כי על
ידי כך נוכל לצאת להתיישבות כבעלי ניסיון בגידול צאן.
מתוך הקלטה לילדים בחג ה-30 ברה"ש 1976 – ותיקים מספרים על בית גן
חליבת העדר היתה אחת העבודות של בני המוסד.
יונתן זרח חולב.
איציק אוחיון חוזר מהמרעה – עם ספר במקום החלילית המסורתית.
אורית שדה בצאן.
בשנת 1994, 25 שנים אחרי חיסול הדיר, יונתן זרח סיפר לצוות הווידאו על העבודה בצאן:
בשנות ה-50 לאה צימרמן יצאה לפאריס ללמוד אמנות, ואחרי שנתיים שם, בהן היא זכתה לפרסים, היא חזרה לחצור. אנחנו פוגשים את ציוריה במקומות רבים בקיבוץ.
ב-2020 נערכה תערוכה של עבודות של לאה בגלריה של הקיבוץ.
נורית מלמד כתבה על התערוכה הזאת.
מתוך התערוכה:
הרדיו המרכזי הציע פתרון "שיתופי" לצורך אמיתי. באותה תקופה לא היתה אפשרות לרכוש מקלטי רדיו לכל חברי הקיבוץ, ולכן הפתרון של מקלט מרכזי ורמקולים אצל החברים התקבל כדרך שתאמה את ערכי הקיבוץ.
זאת ועוד: הרדיו המרכזי מילא תפקיד חשוב בשעות המנוחה של חברי הקיבוץ. האפשרות להאזין למוסיקה בבית ללא ספק הנעים את החיים שלא היו קלים. אבל הרדיו לא היה להאזנה בלבד. מתברר ש-"קול חצור" גם פעל ככרוז שבעת הצורך הזמין את החברים לגיוס דחוף:
אפשר להתרשם על הערך שחברי הקיבוץ ייחסו לרדיו המרכזי מפזמון שצבי אטקין חיבר עם תחילת השידורים.
גידולים רבים גודלו בחצור. היו שנים רבות שבהן הכותנה היתה בגידול המרכזי, ופרדסים מלווים אותנו במהלך כל השנים. לעומת הגידולים המוכרים היו כאלה שנבחנו לתקופה קצרה, אבל הקיבוץ לא התמיד בגידולם. בין אלה היה הפשתן.
הפשתן כמעט ואינו מוזכר בכרוניקה של הקיבוץ, אבל דווקא בארכיון הסרטים הישראלי יש רק סרטון אחד על קיבוץ חצור – קטע קצר מתוך יומני כרמל של מאי, 1951. ודווקא הקטע הזה הוא על קציר הפשתן בחצור ב-1951 והטקס המכובד שנערך לשם האירוע. היה זה כנראה אירוע מרשים ואף מרגש במדינה הצעירה.
מתוך בסרטון
מתוך תצוגה ממוסגרת אשר נמצאת בארכיון
היום, במאה ה-21, מעטים מאד מחברי הקיבוץ עובדים בחקלאות. אבל קשה להוציא את החקלאות מהקיבוצניק, והמציאות הזאת באה לביטוי בדאגה לכמות הגשמים שיורדים. במהלך השנים מדידת הגשם היתה תפקיד חשוב והאוכלוסיה במלואה עקבה אחרי תצפית הגשמים.
שנים רבות דפי תצפית הגשם הוצגו בלוח המודעות בכניסה המערבית לחדר האוכל, אבל היום ממעטים להכנס דרך הכניסה המערבית, ולכן הדפים מוצגים בלוח התרבות ליד מכונת הכלים.
אינני עוקבים אחרי כמות הגשם בלבד. אנחנו גם בוחנים את כמות המשקעים לעומת השנה הקודמת:
עוד בגבולות עקבו אחר הגשם המעט שירד שם. בחצור במשך שנים ארוכות יעקב בן בשט היה, בין תפקידיו הרבים, המודד "הרשמי" של כמות המשקעים:
אבל היום התפקיד עבר לאסא קצירי שמודד לפני ביתו:
כידוע, לוח המודעות בחדר האוכל איבד חלק מכובד מגדולתו. כבר לא עוברים דרכו לקבל עדכונים. אנחנו זקוקים לשיטות אחרות כדי ליידע אותנו כמה גשם ירד. בחורף 2022 אסא קצירי התחיל להעלות ל-מקומי את הדיווחים:
