בשנת 1976, כאשר החליטו על שיפוץ חדר האוכל, הוחלט לא להשאיר את הגג הנע. אותו גג היה חלק בלתי-נפרד מההווי הקיבוצי – עד כדי כך שלא דאגו לצלם אותו.
למרבה המזל, יש אכן עדות קצרה.
קטגוריה: 1960 – 1969
על מערך ההגנה של חצור
הקיבוצים מלאו תפקיד חשוב בהגנה על היישוב – ובמיוחד במהלך מלחמת הקוממניות. כזכור, המצרים הגיעו עד לצומת עדהלום.
אברהם הלוי על המשמר – 1948
אליהו ארבל מכוון נשק למטוס מצרי – 1948
אבל עם קום המדינה ויצירת צה"ל המדינה ביקשה לקבל פיקוד על מאגרי הנשק שנצברו בקיבוצים. רן אורנר מסביר:
המצב הזה הוביל ליצירת סליקים בקיבוצים רבים, כולל בחצור. רן אורנר תיאר את התהליך הזה בכתבה לעל התל.
במהלך השנים חצור שמר על נשקיה (לא סודית), ובמלחמת ששת הימים, כאשר היה חשש לפלישה מצרית, נערכו אימוני נשק:
אידה זרח בין המתאמנים בנשק בזמן מחמת שישת הימים.
ומידי פעם מתגלות עדויות לקרבות שהתנהלו באזור עוד לפני הקמת חצור.
כל משפחה והטעם המיוחד שלה
גם בקיבוץ, וגם בתקופת הלינה המשותפת, משפחות פיתחו מסורות משלהן, כולל טעמים מיוחדים. לאור זה היה הגיוני שהקיבוץ יפיק ספר מתכונים שבו החברים והמשפחות יכלו לשתף את הקיבוץ במטעמים שלהם. חצור עשה זאת פעמיים:
 1988 |
 2016 |
הספרים האלה מלאים לא רק מתכונים, אלא בסיפורי המשפחות שמאחורי המתכונים.
המרציפן היה אהוב על הגרעין הבולגרי, והמתכון למרציפן של וידה ו-מוני אלמוג מופיע בספר של 1988 (בעמוד 152). כמו-כן, המתכון נשמר גם בכתב היד של מוני.
לא רק השדות הם חקלאות
יש גם, למשל, מחסן התבואות והאסם
ילדי הקיבוץ, ובמיוחד הגנים, אוהבים לטייל לאזור האסם, או מה שנשאר ממנו היום.
עם השינויים בחקלאות בקיבוץ גם האסם שינה את יעודו. אבל פעם הוא מילא תפקיד חשוב בחקלאות הקיבוצית.
תפקידו של מחסן התבואות היה כפול. הראשון היה לאחסן בשקים את התבואות הנקצרות בשדה, כגון חיטה, שעורה, סורגום, דוחן ועוד ולשמור עליהם מפגעי מזג האויר וממזיקים שונים. התפקיד השני היה להכין תערובות שונות מתבואות אלו, בתוספת חומרי מזון נוספים. לכל סוג בעל חיים במשקנו היו מכינים תערובת מיוחדת לו: לפרות חולבות, לעגלים צעירים, לתרנגולות, לאפרוחים, לחזירים, לסוסים, לעזים של משק הילדים ועוד. כי כל בעל חיים צריך הרכב תערובת המתאים לו. פרות צריכות למשל תערובת שתשפר את ייצור החלב שלהן ואילו תרנגולות מטילות צריכות תערובת שתגרום לקליפות הביצים להיות חזקות.
במחסן היו מגרסה אשר תפקידה היה לגרוס את הגרעינים לאבקה ומערבל אשר תפקידו לקלוט את כל החומרים השונים המוכנסים לתערובת מסויימת ולערבבם לתערובת אחידה. לאחר גמר ייצור התערובת, היא היתה מועברת לרכב מיוחד אשר היה מחלק את התערובות למיכלים של הרפת, הלול וכו'.
העבודה במחסן היתה קשה כיוון שרוב התבואות והחומרים ליצור התערובות היו מגיעם בשקים השוקלים בין 50 ל 90 ק"ג. השקים היו מגיעים אחר הצהריים במשאית למחסן והמחסנאי היה צריך לקרוא מייד לרשימה של חברים, שיבואו לפרוק את השקים מהמשאית למחסן. לא היו אז טלפונים בחדרים והמחסנאי היה צריך ללכת לביתם של החברים ולקרוא להם. מהמשאית שעמדה מחוץ למחסן, העמיסו את השקים על הגב והלכו איתם למקום במחסן בו היו מניחים אותם אחד על גבי השני.
בשנת 1960 הוחלט לבנות אסם תבואות. האסם הוא בגובה 21.5 מטר, הוא עומד על עמודים ולו 6 תאים בגדלים שונים. בסך הכל הוא יכול להכיל 300 טון תבואה. הוא נבנה בשיטה מיוחדת – יציקת בטון בעזרת תבנית מתרוממת. 40 בנאים סיימו לצקת אותו תוך כ-5 ימים.
באסם התבואות לא השתמשו יותר בשקים והתבואה הגיעה בתפזורת. צמוד לאסם היה בור שפיכה. המשאיות מגיעות עם הגרעינים בתפזורת, הופכות את הארגז ושופכות בקלות את הגרעינים לתוך הבור. מהבור הגרעינים עולים בעזרת מסוע בורגי ונשפכים לתוך המיזרה העומד בין העמודים, מתחת לתאי האסם. המיזרה פועל בעזרת נפות עם חורים בגדלים שונים ומנפה את הלכלוך, אבנים, קליפות וכו' מתוך הגרעינים. בדרך כלל יש כ 10% לכלוך הנארז לחוד בשקים. מהמיזרה עוברים הגרעינים לתחנת שקילה ומשם לתוך תאי האסם. התאים הם אטומים וכך נשמרת התבואה בצורה טובה. אם מתגלים מזיקים באחד התאים, קל מאד להחדיר חומר הדברה לאותו תא ולחסל את המזיקים.
תחתית התאים עשויה בצורת משפך משופע ובתחתיתו פתח וצינורות מובילים מהפתחים למערבל. כשצריך להכין תערובת, פשוט פותחים את פתח התא המתאים והגרעינים נשפכים לתוך המערבל, בכמות הרצויה.
בעזרת השימוש באסם, אדם אחד היה יכול להכין בלי מאמץ טון תערובת בשעה אחת, במקום ב-5 שעות בשיטת השקים.
מחסני התערובת הקיבוציים היו צריכים להכין סוגים רבים של תערובות, לכמויות קטנות יחסית של בעלי חיים ודרשו מומחיות רבה. במהלך שנות השבעים החלו לקום מכוני תערובת אזוריים. המכונים האזוריים מייצרים כל סוג תערובת בכמויות גדולות מאד ויכולים להחזיק אנשי מקצוע מומחים בהזנת בעלי חיים, לערוך מחקרים וכו'. לכן לא יכלו מחסני התערובת הקיבוציים להתחרות במכונים האזוריים, ונסגרו.
לאחר שפסק יצור התערובות במחסן, המבנה המשיך לשמש במשך השנים כסנדלריה, ככלבו, כמועדון המטרוק ולאחרונה כמסעדת הביסטרוק.
הדואר (כבר לא) בא היום
נכון לקיץ 2023 כבר אין סניף דואר בקיבוץ חצור. אמנם דואר עדיין מגיע אלינו, אבל אין לנו שירותי הדואר שהסניף היה מספק. סגירת הסניף היא חלק ממגמה כלל ארצית – סניפים רבים ביישובים קטנים (וגם לא כל כך קטנים) נסגרו, ובמהלך מספר חודשים עד לסגירת הסניף בחצור תושבים ממספר יישובים באזור היו מגיעים אלינו כדי לקבל שירותי דואר. עבור אותם שירותי דואר עלינו היום להגיע להגיע לסניף בגן יבנה.
עד 1965 לא היה סניף דואר בחצור. כמובן שקיבלנו דברי דואר, ואפילו היה אפשר לשלוח, אבל כמעט אין מישהו בחצור שזוכר כיצד הדבר התבצע. (הארכיון ישמח לקבל מידע מוסמך בנושא.)
ב-1964 הקיבוץ קיבל הודעה על אישור פתיחת סניף:
ובחודש פברואר 1965 מנהל מחוז לשירותי הדואר מסר רשמי לקיבוץ על פתיחת הסניף:
לכבוד הפתיחה הופקה מעטפה מיוחדת:
בה מציינים את פתיחת הסניף, ואת העובדה שהסניף "תעסוק בכל פעולות הדואר כולל עיסקות בנק הדואר:
אמן – מ-א' ועד ת'
בראש השנה תשפ"ג נערכה תערוכה במועדון לציון 80 שנה לאמן … ובעקבות סגירתו.
חלק מהתערוכה היה משחק – "אמן – מ-א' ועד ת'". הנה הוא לפניכם בגירסה אינטרנטית.
המשחק, כמובן, איננו מזכיר את כל העובדים ו/או המוצרים הקשורים לאמן, והארכיון מבקש סליחה מראש לכל מי שאיננו מוצא את יקיריו. להבדיל מהתערוכה הגשמית, למשחק אפשר להוסיף, להרחיב, ולחדש.
| א' | ב' | ג' | ד' | ה' | ו' | ז' | ח' |
| ט' | י' | כ' | ל' | מ' | נ' | ס' | ע' |
| פ' | צ' | ק' | ר' | ש' | ת' |
לא רק הרועה בשדה
עוד בימי בית גן לקיבוץ היה צאן, וכאשר הקיבוץ התיישב בחצור התחדש הענף – עד שנת 1969, כאשר בגלל מחסור בידיים עובדות הוחלט לחסלו.
בנימין שמידט היה בין הרועים המרכזיים.
בנימין שמידט מספר על העבודה בצאן בבית גן:
היה נעים מאוד במרעה; להיות בהרים, לראות את הנוף המרהיב – את החרמון מרחוק –
זה היה מאוד מרגש אותנו. העבודה עצמה היתה קשה. היינו צריכים לקום ב- 4 בבוקר
ולחלוב ולצאת למרעה. ולאחר חזרה מהמרעה בערב – שוב לחלוב. היינו גומרים בערך
ב- 9 את יום העבודה שלנו. אף על פי כן, היינו מרוצים מאוד, כי התקווה שלנו היתה כי על
ידי כך נוכל לצאת להתיישבות כבעלי ניסיון בגידול צאן.
מתוך הקלטה לילדים בחג ה-30 ברה"ש 1976 – ותיקים מספרים על בית גן
חליבת העדר היתה אחת העבודות של בני המוסד.
יונתן זרח חולב.
איציק אוחיון חוזר מהמרעה – עם ספר במקום החלילית המסורתית.
אורית שדה בצאן.
בשנת 1994, 25 שנים אחרי חיסול הדיר, יונתן זרח סיפר לצוות הווידאו על העבודה בצאן:
מהקיבוץ לפאריס ובחזרה
בשנות ה-50 לאה צימרמן יצאה לפאריס ללמוד אמנות, ואחרי שנתיים שם, בהן היא זכתה לפרסים, היא חזרה לחצור. אנחנו פוגשים את ציוריה במקומות רבים בקיבוץ.
ב-2020 נערכה תערוכה של עבודות של לאה בגלריה של הקיבוץ.
נורית מלמד כתבה על התערוכה הזאת.
מתוך התערוכה:
במקום חנות נעליים
מה יותר פשוט מאשר לצאת לעיר, או אפילו להכנס לחדר האוכל בשעת תערוכה, ולקנות זוג חדש של נעליים? הדבר טבעי והגיוני. זאת ועוד: מעט מאד אנשים מחפשים סנדלר כדי לתקן נעליים. יותר פשוט, ואולי גם יותר זול, לקנות חדש.
אבל לא לפני יותר מדי שנים היתה סנדלריה בקיבוץ. היא בעיקר עסקה בבניית נעלי עבודה ובתיקונים – אבל בכלל לא חסרה לה עבודה.
אסתר קביבור בתוך הסנדלריה
נחום ושלום – סנדלרים שכירים בקיבוץ בשנות ה-70 ו-80.
דבורה אורטס מסדרת קופסאות נעליים בסנדלריה.
כל תמונה מספרת סיפור
נדמה שבמרכז העבודה הארכיונאית נמצאת מידה גדושה של צניעות. הארכיון משתדל לא להחליט מה ראוי שיישמר ועל מה אפשר לוותר. הוא מעדיף לשמור על הכל, ולהשאיר את ההחלטה הקשה לגבי מה היה ראוי ומה לא לדורות הבאים. התודעה הזאת היתה במרכז פעילות ארכיון חצור ממש מהקמתו. רחל סלע, למשל, פנתה לחברים שאם נמצאים אצלם עותקים ספציפיים של עלון הקיבוץ, למסור אותם לארכיון:
הקריאה הזאת לא היתה חד פעמית. שנתיים מאוחר יותר היא שוב פרסמה בקשה דומה:
אבל אי אפשר רק לשמור מסמכים וצילומים. הרי הארכיון איננו רק שומר מסמכים לדורות הבאים. הוא מבקש להגיש את ההיסטוריה לדורות הנוכחיים. הוא עושה זאת באמצעים מגוונים – תערוכות, למשל. ולפעמים הוא גם פותח את הדלת לביקורים בהם החברים יכולים להתרשם מהתכולה המרשימה שבו.
