בשנת 1976, כאשר החליטו על שיפוץ חדר האוכל, הוחלט לא להשאיר את הגג הנע. אותו גג היה חלק בלתי-נפרד מההווי הקיבוצי – עד כדי כך שלא דאגו לצלם אותו.
למרבה המזל, יש אכן עדות קצרה.
מחבר: צוות הארכיון
מהשדה לחבר, בלי לעבור את הסופר
קיבוץ נמצא בהשתנות מתמדת. ולא פעם, מה שהיה … חוזר. לדוגמה, גן הירק. בתחילת ההתיישבות בחצור גן הירק היה ענף חשוב בפרנסה הקיבוצית. אבל עם השנים – והתפתחותם של התעשייה ושל ענפי חקלאות גדולים יותר – גידול ירקות לתצרוכת פנימית נעשה לנחלת העבר. מצב זה השתנה עם דור חדש של פנסיונרים יחסית צעירים – לדוגמה איציק אוחיון שחידש את גן הירק בחלקה מזרחית לאמן.
גן הירק של איציק איננו רק מקור לירקות טריים שאנחנו אוכלים, אלא גם יעד לטיולים של הגנים שזוכים לראות שהמקור של מה שהם אוכלים איננו החנות, אלא האדמה עצמה.
וזה נכון אפילו אם המבוגרים מזהים את הספסלים ליד הכניסה המזרחית של חדר האוכל כמקור הירקות.
גם לפני העלייה לקרקע
בחודש פברואר, 2025 זכינו לתזכורת שהאזור שלנו ידע מלחמות. דובב ארד פרסם ב-"מקומי":
ואכן, היה רימון:
כפי שהסביר דובב, חבלן משטרה פוצץ את הרימון:
ולפי דוד בדרק שחקר את הנושא, מדובר ברימון ממלחמת העולם הראשונה כאשר גדוד סקוטי נלחם מול כוחות תורקיים באזור תל הרוחות:
על מערך ההגנה של חצור
הקיבוצים מלאו תפקיד חשוב בהגנה על היישוב – ובמיוחד במהלך מלחמת הקוממניות. כזכור, המצרים הגיעו עד לצומת עדהלום.
אברהם הלוי על המשמר – 1948
אליהו ארבל מכוון נשק למטוס מצרי – 1948
אבל עם קום המדינה ויצירת צה"ל המדינה ביקשה לקבל פיקוד על מאגרי הנשק שנצברו בקיבוצים. רן אורנר מסביר:
המצב הזה הוביל ליצירת סליקים בקיבוצים רבים, כולל בחצור. רן אורנר תיאר את התהליך הזה בכתבה לעל התל.
במהלך השנים חצור שמר על נשקיה (לא סודית), ובמלחמת ששת הימים, כאשר היה חשש לפלישה מצרית, נערכו אימוני נשק:
אידה זרח בין המתאמנים בנשק בזמן מחמת שישת הימים.
ומידי פעם מתגלות עדויות לקרבות שהתנהלו באזור עוד לפני הקמת חצור.
כל משפחה והטעם המיוחד שלה
גם בקיבוץ, וגם בתקופת הלינה המשותפת, משפחות פיתחו מסורות משלהן, כולל טעמים מיוחדים. לאור זה היה הגיוני שהקיבוץ יפיק ספר מתכונים שבו החברים והמשפחות יכלו לשתף את הקיבוץ במטעמים שלהם. חצור עשה זאת פעמיים:
 1988 |
 2016 |
הספרים האלה מלאים לא רק מתכונים, אלא בסיפורי המשפחות שמאחורי המתכונים.
המרציפן היה אהוב על הגרעין הבולגרי, והמתכון למרציפן של וידה ו-מוני אלמוג מופיע בספר של 1988 (בעמוד 152). כמו-כן, המתכון נשמר גם בכתב היד של מוני.
היה היה פעם צריף
כאשר מסתכלים על הבתים שלנו היום קשה להאמין שבתחילת הקיבוץ החברים גרו באוהלים. מהאוהלים עברו לצריפים, ורק מאוחר יותר אפשר להגיד שנבנו בתים של קבע.
אבל רבים מחברי הקיבוץ, וגם בני הקיבוץ שהם היום כבר פנסיונרים, גרו בצריפים. מעטים מאד מאלה עוד עומדים בחצור. בדצמבר של 2024 חוסל הצריף שמזוהה עם רחל מכבי שכתבה את ספריה, והדפיסה את העבודות של סטודנטים רבים שם.
הצריף מאחור – לפני ההריסה
הריסת הצרף
כבר לא שם
לרחל היה מדור קבוע בגליונות על התל – משוט בחצר – בו היא דיווחה על הרבה מהמתרחש בקיבוץ, כולל ענפה לבנה שהרבה לבקר בדשא הגדול. לפי הדיווח מינואר 1997 מתברר שהיינו עסוקים מאד בהופעתו של עמ"מ בשמי הקיבוץ.
לא רק השדות הם חקלאות
יש גם, למשל, מחסן התבואות והאסם
ילדי הקיבוץ, ובמיוחד הגנים, אוהבים לטייל לאזור האסם, או מה שנשאר ממנו היום.
עם השינויים בחקלאות בקיבוץ גם האסם שינה את יעודו. אבל פעם הוא מילא תפקיד חשוב בחקלאות הקיבוצית.
תפקידו של מחסן התבואות היה כפול. הראשון היה לאחסן בשקים את התבואות הנקצרות בשדה, כגון חיטה, שעורה, סורגום, דוחן ועוד ולשמור עליהם מפגעי מזג האויר וממזיקים שונים. התפקיד השני היה להכין תערובות שונות מתבואות אלו, בתוספת חומרי מזון נוספים. לכל סוג בעל חיים במשקנו היו מכינים תערובת מיוחדת לו: לפרות חולבות, לעגלים צעירים, לתרנגולות, לאפרוחים, לחזירים, לסוסים, לעזים של משק הילדים ועוד. כי כל בעל חיים צריך הרכב תערובת המתאים לו. פרות צריכות למשל תערובת שתשפר את ייצור החלב שלהן ואילו תרנגולות מטילות צריכות תערובת שתגרום לקליפות הביצים להיות חזקות.
במחסן היו מגרסה אשר תפקידה היה לגרוס את הגרעינים לאבקה ומערבל אשר תפקידו לקלוט את כל החומרים השונים המוכנסים לתערובת מסויימת ולערבבם לתערובת אחידה. לאחר גמר ייצור התערובת, היא היתה מועברת לרכב מיוחד אשר היה מחלק את התערובות למיכלים של הרפת, הלול וכו'.
העבודה במחסן היתה קשה כיוון שרוב התבואות והחומרים ליצור התערובות היו מגיעם בשקים השוקלים בין 50 ל 90 ק"ג. השקים היו מגיעים אחר הצהריים במשאית למחסן והמחסנאי היה צריך לקרוא מייד לרשימה של חברים, שיבואו לפרוק את השקים מהמשאית למחסן. לא היו אז טלפונים בחדרים והמחסנאי היה צריך ללכת לביתם של החברים ולקרוא להם. מהמשאית שעמדה מחוץ למחסן, העמיסו את השקים על הגב והלכו איתם למקום במחסן בו היו מניחים אותם אחד על גבי השני.
בשנת 1960 הוחלט לבנות אסם תבואות. האסם הוא בגובה 21.5 מטר, הוא עומד על עמודים ולו 6 תאים בגדלים שונים. בסך הכל הוא יכול להכיל 300 טון תבואה. הוא נבנה בשיטה מיוחדת – יציקת בטון בעזרת תבנית מתרוממת. 40 בנאים סיימו לצקת אותו תוך כ-5 ימים.
באסם התבואות לא השתמשו יותר בשקים והתבואה הגיעה בתפזורת. צמוד לאסם היה בור שפיכה. המשאיות מגיעות עם הגרעינים בתפזורת, הופכות את הארגז ושופכות בקלות את הגרעינים לתוך הבור. מהבור הגרעינים עולים בעזרת מסוע בורגי ונשפכים לתוך המיזרה העומד בין העמודים, מתחת לתאי האסם. המיזרה פועל בעזרת נפות עם חורים בגדלים שונים ומנפה את הלכלוך, אבנים, קליפות וכו' מתוך הגרעינים. בדרך כלל יש כ 10% לכלוך הנארז לחוד בשקים. מהמיזרה עוברים הגרעינים לתחנת שקילה ומשם לתוך תאי האסם. התאים הם אטומים וכך נשמרת התבואה בצורה טובה. אם מתגלים מזיקים באחד התאים, קל מאד להחדיר חומר הדברה לאותו תא ולחסל את המזיקים.
תחתית התאים עשויה בצורת משפך משופע ובתחתיתו פתח וצינורות מובילים מהפתחים למערבל. כשצריך להכין תערובת, פשוט פותחים את פתח התא המתאים והגרעינים נשפכים לתוך המערבל, בכמות הרצויה.
בעזרת השימוש באסם, אדם אחד היה יכול להכין בלי מאמץ טון תערובת בשעה אחת, במקום ב-5 שעות בשיטת השקים.
מחסני התערובת הקיבוציים היו צריכים להכין סוגים רבים של תערובות, לכמויות קטנות יחסית של בעלי חיים ודרשו מומחיות רבה. במהלך שנות השבעים החלו לקום מכוני תערובת אזוריים. המכונים האזוריים מייצרים כל סוג תערובת בכמויות גדולות מאד ויכולים להחזיק אנשי מקצוע מומחים בהזנת בעלי חיים, לערוך מחקרים וכו'. לכן לא יכלו מחסני התערובת הקיבוציים להתחרות במכונים האזוריים, ונסגרו.
לאחר שפסק יצור התערובות במחסן, המבנה המשיך לשמש במשך השנים כסנדלריה, ככלבו, כמועדון המטרוק ולאחרונה כמסעדת הביסטרוק.
פינה של טבע ממש בתוך הבית
אחת מפינות החמד החצוריות היא "גבעת הרקפות". יודעי דבר מכנים אותה "גבעת הרקפות של מוטקה". אסא, בנו הבכור של מוטקה, סיפר לארכיון את סיפור הגבעה.
מוטקה קצירי, אביהם של אסא, ישי, ועפרה, אהב רקפות.
את הזרעים והפקעות הראשונות הוא קיבל מאחיו ושתל בגינתו. בשנה הראשונה צמחו עלים, אך בלי פרחים. בשנה השנייה – יצאו יותר עלים בלי פרחים, ובשנה השלישית – לאחר ימי גשם וקור – יצאו הפרחים הראשונים של הרקפת. משנה לשנה גדלה אוכלוסיית הרקפות בגינה של מוטקה. הוא שמר עליהן, התגאה בהן, ושמח שחברים לילדים באו לראותן בחורף.
כשמלאה הגינה של מוטקה, בהתייעצות עם טובה שומרון מגינות הנוי הוחלט להעביר חלק מהפקעות לגבעה ממרח לבריכה – מקום בו חוץ מאורנים לא צמח דבר על סלע הקורקר של הגבעה.
הפלא ופלא- מקום זה התברר כאופטימלי עבור הרקפות. מאז ועד היום אנחנו מודים למוטקה על הרצון שלו לשתף את הציבור בתפרחות אלה ויופיין של הרקפות ומצד שני כל הציבור למד להעריך ולהתגאות בפינה קסומה זו. הגבעה, מלאת רקפות בצבעי הוורוד, ושבילים שנוצרו בה מאפשרים לכולנו להנות מבלי לגעת, מבלי לקטוף, מבלי לצרוך. כל פרח לאחר שפורח בגאוה נובל ומשיר את זרעיו לאדמה.
אין שלטים שמורים לנו כיצד לנהוג, אך כשמסורת ומורשת ושורשים נטועים חזק בחברה, יש דברים שהם ברורים מאליו.
תודה מוטקה קצירי – על שאהבת, על ששיתפת, על ששתלה. הגבעה פורחת ובחורף זה – שמש פז זורחת.
גידולים חקלאיים במהלך הדורות
תמיד נעים לצאת לשדה ולראות מה גדל אצלנו. מה שגדל היום שונה ממה שפעם גדל, ובמשך השנים המגוון היה די גדול. התאימו (בגרירה) את הגידולים בצד שמאל לצילומים אשר בצד ימין.
הידעתם שפעם כך גרנו?
במהלך השנים השנים הבתים שלנו התפתחו מהפשוט והצנוע ויותר עד למה שאצל רבים ייראה כפאר. סדרו את הצילומים של הבתים השונים כאן מהמוקדם ועוד לחדש ביותר.
