כי ההיסטוריה עוד בועטת
בחודש פברואר, 2025 זכינו לתזכורת שהאזור שלנו ידע מלחמות. דובב ארד פרסם ב-"מקומי":
ואכן, היה רימון:
כפי שהסביר דובב, חבלן משטרה פוצץ את הרימון:
ולפי דוד בדרק שחקר את הנושא, מדובר ברימון ממלחמת העולם הראשונה כאשר גדוד סקוטי נלחם מול כוחות תורקיים באזור תל הרוחות:
אחת מפינות החמד החצוריות היא "גבעת הרקפות". יודעי דבר מכנים אותה "גבעת הרקפות של מוטקה". אסא, בנו הבכור של מוטקה, סיפר לארכיון את סיפור הגבעה.
מוטקה קצירי, אביהם של אסא, ישי, ועפרה, אהב רקפות.
את הזרעים והפקעות הראשונות הוא קיבל מאחיו ושתל בגינתו. בשנה הראשונה צמחו עלים, אך בלי פרחים. בשנה השנייה – יצאו יותר עלים בלי פרחים, ובשנה השלישית – לאחר ימי גשם וקור – יצאו הפרחים הראשונים של הרקפת. משנה לשנה גדלה אוכלוסיית הרקפות בגינה של מוטקה. הוא שמר עליהן, התגאה בהן, ושמח שחברים לילדים באו לראותן בחורף.
כשמלאה הגינה של מוטקה, בהתייעצות עם טובה שומרון מגינות הנוי הוחלט להעביר חלק מהפקעות לגבעה ממרח לבריכה – מקום בו חוץ מאורנים לא צמח דבר על סלע הקורקר של הגבעה.
הפלא ופלא- מקום זה התברר כאופטימלי עבור הרקפות. מאז ועד היום אנחנו מודים למוטקה על הרצון שלו לשתף את הציבור בתפרחות אלה ויופיין של הרקפות ומצד שני כל הציבור למד להעריך ולהתגאות בפינה קסומה זו. הגבעה, מלאת רקפות בצבעי הוורוד, ושבילים שנוצרו בה מאפשרים לכולנו להנות מבלי לגעת, מבלי לקטוף, מבלי לצרוך. כל פרח לאחר שפורח בגאוה נובל ומשיר את זרעיו לאדמה.
אין שלטים שמורים לנו כיצד לנהוג, אך כשמסורת ומורשת ושורשים נטועים חזק בחברה, יש דברים שהם ברורים מאליו.
תודה מוטקה קצירי – על שאהבת, על ששיתפת, על ששתלה. הגבעה פורחת ובחורף זה – שמש פז זורחת.
חדר האוכל של הקיבוץ לא רק סיפק ארוחות שלוש פעמים ביום לחברים ולתושבים. הוא גם היה מקום מפגש (גם כאשר כבר אין צורך למלא שולחנות). ובנוסף, הוא היה אחד הערוצים המרכזיים של העברת מידע לחברים. לוח המודעות היה מלא במידע חשוב, ותאי הדואר שבכניסה המערבית לחדר האוכל היו מתמלאים עם מכתבים מבחוץ ועם ידיעות פנימיות לחברים.
רבות מהמודעות של העבר משכו את העין בצבעוניותן. הן הזמינו עיון ממושך במה שהופיע בלוח. היום מודעות עדיין נתלות בלוח, אבל נדמה שלעתים קרובות יותר הוא כמעט ריק.
היום, במאה ה-21, מעטים מאד מחברי הקיבוץ עובדים בחקלאות. אבל קשה להוציא את החקלאות מהקיבוצניק, והמציאות הזאת באה לביטוי בדאגה לכמות הגשמים שיורדים. במהלך השנים מדידת הגשם היתה תפקיד חשוב והאוכלוסיה במלואה עקבה אחרי תצפית הגשמים.
שנים רבות דפי תצפית הגשם הוצגו בלוח המודעות בכניסה המערבית לחדר האוכל, אבל היום ממעטים להכנס דרך הכניסה המערבית, ולכן הדפים מוצגים בלוח התרבות ליד מכונת הכלים.
אינני עוקבים אחרי כמות הגשם בלבד. אנחנו גם בוחנים את כמות המשקעים לעומת השנה הקודמת:
עוד בגבולות עקבו אחר הגשם המעט שירד שם. בחצור במשך שנים ארוכות יעקב בן בשט היה, בין תפקידיו הרבים, המודד "הרשמי" של כמות המשקעים:
אבל היום התפקיד עבר לאסא קצירי שמודד לפני ביתו:
כידוע, לוח המודעות בחדר האוכל איבד חלק מכובד מגדולתו. כבר לא עוברים דרכו לקבל עדכונים. אנחנו זקוקים לשיטות אחרות כדי ליידע אותנו כמה גשם ירד. בחורף 2022 אסא קצירי התחיל להעלות ל-מקומי את הדיווחים:
עמרם אטקין, מקבוצת שחף, בנם של צבי ו-שושנה אטקין, היה מסגר מחונן שנהרג בתאונת דרכים זמן קצר אחרי שחרורו מצה"ל (1973).
עבודות מתכת שעמרם הכין במסגריה של הקיבוץ נמצאות במספר גינות בחצר הקיבוץ. פסל אחד, הצפרדע, מוכר במיוחד בחצר הקיבוץ. בממוקם בעלייה הדרום מערבית לחדר האוכל ילדי קיבוץ נהגו להאכיל את הצפרדע עם חמציצים שגדלו בקרבת מקום, ואם "מאכלים" רבים נוספים.
סביבת 1990 הצפרדע נעלמה. היא כנראה נלקחה על ידי מבקר בקיבוץ שחשב שגינתו תהיה מקום יותר מתאים עבורה. אפרים הררי לא השלים עם האבדה ובעבודת בילוש חקר את האורחים שהיו בקיבוץ בתקופה שבה צפרדע נעלמה והצליח להחזיר אותה למקומה הרגיל – שם היא נמצאת עד היום.
צפרדע נוספת, ועוד עבודה של עמרם, נמצאות ליד הכניסה לארכיון הקיבוץ.
רוב המים הביתיים של חצור מגיעים אלינו מבאר הממוקמת ליד הכיכר בכניסה לקיבוץ – לקראת העלייה למגרש החנייה.
מערכת השאיבה בתוך בית הבאר.
בית הבאר נבנה בתחילת שנות ה-50.
והוא שימש המקור היחיד למים עד להתחברות הקיבוץ למקורות ב-2009:
היום, כאשר לכל בית יש תקשורת אינטרנטית אנחנו נמצאים במרחק של קליק מכמעט כל מקום בעולם. אבל פעם לא היו לנו אפילו טלפונים והקשר הנפוץ ביותר היה הדואר.
הלכנו לדואר בקיבוץ כדי לשלוח מכתבים:
סוניה חצרוני מוכרת בולים בדואר – 2009
עובדת הדואר המיתולוגית של קיבוץ חצור היתה אטי ברקאי. דווקא מוזר שכמעט אין צילומים שלה בסניף. המשקולות אשר בצילום כאן שימשו בשקילת חבילות שנשלחו מהסיף.
היום, אם אנחנו בכלל מקבלים דואר בתאי הדואר שלנו סביר להניח שמדובר בחשבונות, ויש בוודאי לא מעט חברים שאפילו אינם בודקים את התאים שלהם – שעדיין נמצאים בכניסה המערבית לחדר האוכל:
היו ימים שבהם תיבות הדואר היו קטנות יותר, אבל הם הוגדלו – לא מפני שהתחלנו לקבל כמויות גדולות יותר של דואר, אלא מפני שהיה צורך בתא מספיק גדול כדי להכין את העיתון שחולק שם. היום, כזכור, חלק גדול מהתאים בכלל אינם נבדקים.
נכון לחודש יוני, 2023 כבר אין בחצור סניף דואר. אמנם פרטי דואר עדיין מגיעים לתאים אשר בכניסה לחדר האוכל, אבל האמצעים לתקשורת ולקבל חבילות (ולקבלת חשבונות למיניהם – אולי פריט הדואר הנפוץ ביותר היום) השתנו מאז פתיחת הסניף בשנה 1965.
אלה חייטי היתה עובדת הדואר האחרונה בנסיף של חצור.
קצת לפני סגירת הסניף הארכיון ביקר אצל אלה והתרשם ממה שכבר איננו:
היה … וכבר איננו
אנשים ארבעה דורות מתהלכים בשבילי הקיבוץ. יש מי שהולך ברגל, יש מי שנוסע אופניים, יש בקלנועית ואפילו בגולפי. ויש גם עגלות תינוקות. השבילים שייכים לכולם, אבל לא כולם מרגישים בטוחים בהם.
כדי להבטיח את הבטחון של כולם במרכז הקיבוץ, בשבילים צרים, הוצבו שלטים שמכוונים את התנועה.
הכניסה המזרחית לחדר האוכל משמשת גם למגרש חנייה – לא למכוניות שאינן מגיעות לשם, אלא לאמצעי תחבורה זעירים יותר. ותיקים רבים מגיעים בקלנועים שלהם, אבל לפני שהקיבוץ התמלא בכלים האלה אפשר היה לראות שם זוגות אופניים רבים. וגם היום הרבה חברים וילדים חונים שם.
היום מתחת לעץ שבצילום יש ספסלים, אם כי מסביב למשטח יש עמדות חנייה רבות לאופניים.
כבר מימיו הראשונים חצור פתח "מועדון לחבר". המועדון הנוכחי נחנך בדצמבר 1975, אבל לפני-כן מבנים אחרים, כולל חדר האוכל, זכו לכותרת ומילאו את התפקיד.
עם הכנסת טלוויזיות לתוך דירות החברים הנחיצות של המועדון דעכה, ולאורך תקופה לא קצרה השימוש הראשי של המועדון היה שיחת הקיבוץ (שגם אליה מעטים הגיעו). אבל כל דור והצרכים שלו. כאשר דור הבנים הראשונים יצאו לפנסיה המועדון הפך למקום מפגש במהלך היום, כאשר פעם בשבוע או שבועיים, בניצוחו של אורית שדה, רבים מאלה שיצאו ממעגל העבודה הגיעו כדי לשמוע הרצאה.
