קטגוריה: 1980 – 1989

המסגרת החינוכית של ילדי הקיבוץ בכיתות א’-ו’ נקראת ‘חברת הילדים’.

זוהי המסגרת שאחרי שעות בית הספר בה נערכת פעילות בתחומי חינוך, חברה, תרבות, וספורט בהדרכת מדריכים ומטפלות מבוגרים.

חברת הילדים מחולקת ל’מרחבים’ שהם קבוצות לפי הגילאים.

בצילום: פתיחת שנת הלימודים בכיתות היסוד – 1968

עד שנות ה 90′ חברת הילדים נקראה בשם ‘אלומה’. ישנן כמה גרסאות למקור השם. אחת מהן היא שבשנת 1955-6 היו בחברת הילדים שלוש קבוצות: ‘שיבולים’, ‘דגן’ ו’עומר’, וכשמאגדים אותם יוצרים אלומה.

שלושה המרחבים המרכיבים היום את חברת הילדים נקראים ‘עומר’ (כיתה א’) ‘שיבולים’ (ב’-ג’) ו’אלומה’ (ד’-ו’). איך שגלגל מסתובב…

הקיבוץ משתנה. חברים מצטרפים וחברים עוזבים. תינוקות נולדים וחברים ותיקים נפטרים. אפילו עצים ותיקים שהתרגלנו לראות אותם כחלק בלתי נפרד מהנוף נגדעים ברוח. פני הקיבוץ נמצאים בתהליך מתמיד של שינוי. ולא משנה מה, צריכים לכסח את הדשא. מדובר בתפקיד חשוב שרבים וטובים מילאו. ומתברר שלפעמים “אין כל חדש תחת השמש”.

לפני ארבעים שנה (1981) מיכה הררי כיסח דשאים, והנה, גם ב-2020 הוא חזר לזמן מה לתפקיד הישן שלו.

במסגרת החיפושים למקורות פרנסה והכנסה חדשים לקיבוץ הוחלט בשנת 1987 לרכוש מפעל לעיבוד חלבון סויה באשדוד – מפעל שקיבל את השם סולבר.

המפעל קלט חברי קיבוץ רבים בכל סוגי העבודות – ביניהן ייצור, שיווק, ומעבדה.

טרבור מרדית במעבדה של סולבר.

המפעל הפך לאחד המפעלים המובילים בעולם בתחום הסויה.

במהלך רוב היום ילדי הקיבוץ נוכחו בבתי הילדים שלהם – אם בפעוטון, או בגן, או בכיתות. רק בשעות ה-“בילוי” הם הלכו לבתי ההורים. ומפני שכל הקיבוץ היה ה-“בית“, דירת ההורים היה ה-“חדר“. בסיום שעות הבילוי ההורים, ובמהלך השנים גם הסבים, ליוו את ילדיהם חזרה לבית הילדים לישון במיטתם. מצד אחד היה זה זמן שקט, כמעט אינטימי, אם כי מצד שני, גם כאשר קראו סיפור לפני השינה לא ברור כמה אינטימי זה יכול היה להיות עם כמה ילדים והורים בתוך אותו החדר.

היו אלה ימים של הלינה המשותפת שהיתה נהוגה בחצור עד למלחמת המפרץ כאשר האיומים של סאדאם חוסיין הביאו לסיומה המהיר והמוחלט.

בצילום: נירה נחתומי קוראת סיפור לנכד שלה לפני הכניסה למיטה.

חצור מלא בגינון נאה, כך שאם מזג האוויר מרשה, תמיד נעים להיות בחוץ. אבל עד לפני לא יותר מדי שנים היה עוד מקום שבו נהגנו לבלות זמן ממושך, והוא לא היה בתוך הקיבוץ.

היום לכל משפחה יש מכונית וכמעט ואין לנו צורך בתחבורה ציבורית – שגם זה היום קיים בצורה פחות או יותר סבירה. אבל לא תמיד היה כך. פעם רבים מאיתנו שנסענו מחוץ לקיבוץ נאלצנו להגיע הביתה באמצעות נהג הבית או טרמפים, וחיכינו דקות ארוכות בסיבוב חצור (הישן) עד שמישהו אסף אותנו. יש חברים שחישבו שימים שלמים של חייהם עברו שם.

חצור התברך במספר סופרים (ולא רק כאלה שכותבים למגירה). נכון לימינו אף אחד מהספרים של סופרי חצור לא הפך לרב-מכר, אבל יש כבוד לא קטן בכך שחצור הוא ביתם של מי שמפרסם ספר. ומוצגים כאן רק חלק קטן מהתפוקה החצורית.

בצילום: ספר זכרונות של רחל מכבי, ספר לימוד של צבי אטקין, ספר שירים של אנדה הראל-דגן.

הסופרים של חצור לא עסקו בכתיבה בלבד. כמו כל יתר החברים היה עליהם לעבוד בענפי הקיבוץ. חלקם היו, למשל, מורים באולפן.

בפסח מספר גדול מחברי הקיבוץ ומשפחותיהם – בקיבוץ ומחוצה לו – מצטופפים לתוך חדר האוכל כדי לחגוג את סדר הפסח. מפני שהצפיפות די רבה, הישיבה מסודרת בפקידה. יש צורך למדוד את המרחק בין השולחנות, וגם את המרחק בין כיסא לכיסא.

כל זה מתאפשר בעזרת מקל אחד – מקל שבמהלך השנה עד לחג נשמר היטב בארכיון.

 

תחילה חברי הקיבוץ גרו באהלים. בהמשך הם עברו לצריפים. כצפוי, וכראוי, עם השנים תנאיי המגורים הלכו והשתפרו. נציג כאן ציוני דרך במגורי הקבע של חברי הקיבוץ.

השיכונים המובאים כאן נבנו בתקופה של לינה משותפת. יש לזכור שבאותן שנים הילדים אמנם הגיעו “לחדר” לשעות בילוי, אבל בעצם הבית היה של ההורים. היום, כאשר הילדים לנים בבתי הוריהם הבתים גדולים ומרווחים יותר. 

שיכון שירותים משותפים
נבנו בשנים:

שיכון סבתא ג’ילדה
נבנה ב:

שיכון א’
נבנה ב:

שיכון עולים
נבנה ב:

שיכון נעורים
נבנה ב:

קוטג’
נבנה ב:

שיכון “דוד בר”
נבנה ב:

שיכון בת-עמי
נבנה ב:

שיכון ותיקים
נבנה ב:

שיכון ה-28
נבנה ב:

שיכון ה-29
נבנה ב:

היום רוב השיכונים שנבנו עבור “ותיקים” כבר מאוכלסים על ידי צעירים, וכמובן שהבתים האלה גם זכו לשיפוצים רבים.

הקיבוץ חוגג את חנוכה במספר מעגלים – בקהילה הרחבה, בבתי הילדים, וכמובן גם במשפחה.

בתמונה: משה ארנן ונכדתו אסתר, 1984 – במסגרת הגן

בתמונה: ותיקי הקיבוץ – צבי הולנדר, פרומה ו-אברהם קרני, מרים נדיב בחגיגת נר ראשון של חנוכה בחדר האוכל – 2012.

המוסד החינוכי חוגג חנוכה – 1965.

וכמובן שלכל חבר סיפור החנוכה משלו, וב-1995 שמונה חברים סיפרו את שלהם:

בעצם, מעטים הנושאים שעליהם שיחת קיבוץ מחליטה בפה אחד. יש מגוון דעות, וגם מגוון אינטרסים, בקיבוץ. כמו-כן, היום יחסית מעטים מגיעים לשיחה וההתנהלות היום-יומית שלנו נקבעת על ידי ההנהלה וההצבעה החשאית.

אבל היו ימים (או ליתר דיו, מוצאי שבת) שבהם רוב גדול של החברים היו מגיעים לחדר האוכל, ואחרי-כן למועדון, לדון, להתווכח, ולבסוף להכריע על סוגיות – גדולות כקטנות – ששייכות לחיי הקיבוץ, ואפילו חיי הפרט.