קטגוריה: 1990 – 1999

היום פחות או יותר הקשר היחיד שיש לישראלים עם האנשים שגרים בעזה הוא דרך כוונת הרובה. אבל לא לפני יותר מדי שנים היו ביניהם שהכרנו אישית. נכון, הקשר היה של עובד מול מעביד, אבל נפגשנו איתם יום-יום, דיברנו איתם. אפילו הכרנו את המשפחות שלהם ודאגנו להם בעתות מצוקה.

בין שנות ה-70 לשנות ה-90 היו פועלים שהגיעו אלינו ואף השתלבו בקיבוץ. הם למדו עברית (מעטים מאיתנו למדנו ערבית).

בכרז בנין, בשנות ה-90 איציק החליט “לצאת לנופש” עם ארבעה פועלים שהכרנו היטב: ריעד, נזאר, סמור ומג’די. הוא נסע איתם לים המלח – הפעם הראשונה שהם עברו מזרחה ממישור החוף, ובילה איתם בחוף הים עד אשר הצטרכו לחזור – איציק לקיבוץ, והם לעזה לפני החשכה.

בפסח מספר גדול מחברי הקיבוץ ומשפחותיהם – בקיבוץ ומחוצה לו – מצטופפים לתוך חדר האוכל כדי לחגוג את סדר הפסח. מפני שהצפיפות די רבה, הישיבה מסודרת בפקידה. יש צורך למדוד את המרחק בין השולחנות, וגם את המרחק בין כיסא לכיסא.

כל זה מתאפשר בעזרת מקל אחד – מקל שבמהלך השנה עד לחג נשמר היטב בארכיון.

 

תחילה חברי הקיבוץ גרו באהלים. בהמשך הם עברו לצריפים. כצפוי, וכראוי, עם השנים תנאיי המגורים הלכו והשתפרו. נציג כאן ציוני דרך במגורי הקבע של חברי הקיבוץ.

השיכונים המובאים כאן נבנו בתקופה של לינה משותפת. יש לזכור שבאותן שנים הילדים אמנם הגיעו “לחדר” לשעות בילוי, אבל בעצם הבית היה של ההורים. היום, כאשר הילדים לנים בבתי הוריהם הבתים גדולים ומרווחים יותר. 

שיכון שירותים משותפים
נבנו בשנים:

שיכון סבתא ג’ילדה
נבנה ב:

שיכון א’
נבנה ב:

שיכון עולים
נבנה ב:

שיכון נעורים
נבנה ב:

קוטג’
נבנה ב:

שיכון “דוד בר”
נבנה ב:

שיכון בת-עמי
נבנה ב:

שיכון ותיקים
נבנה ב:

שיכון ה-28
נבנה ב:

שיכון ה-29
נבנה ב:

היום רוב השיכונים שנבנו עבור “ותיקים” כבר מאוכלסים על ידי צעירים, וכמובן שהבתים האלה גם זכו לשיפוצים רבים.

המסורת של נטיעת עצים בט”ו בשבט היא מסורת יחסית חדשה. היא איננה מופיעה בתנ”ך או במקורות תלמודיים, אלא ינקה מהעליות ויישוב הארץ במאה ה-20.

בקיבוץ נהגנו לצאת כל שנה לאזור אחר בקיבוץ ולשתול, אם כי בשלב מסויים התברר שכבר אין מקומות שבהם טרם שתלנו.

בשנת 1997 יצאנו למאגר ממערב לקיבוץ לשתול … וגם קצת לשוט.

כמעט כולם עוסקים בספורט. לפעמים מדובר בספורט תחרותי, ולפעמים פשוט להשאר בכושר.

כאשר כבר פרשו מהעבודה ותיקי הקיבוץ המשיכו לשמור על כושר, בין היתר באמצעות חוג כדורעף.

בעצם, כל אחד יוצר, ולקיבוץ חצור לאפשר את היצירה הזאת. אבל יש מי שיוצר בתוך ביתו ולעצמו, ויש מי שיוצר ויצירתו יוצאת לעולם. ויש בינינו כאלה שלא רק יוצרים, אלא גם זוכים להכרה רחבה. חצור התברך במספר יוצרים כאלה.

זאב קרישר ליד אחד הפסלים שלו.

היו לזאב מספר תערוכות, והוא משתתף בתערוכות קבוצתיות רבות – באשדוד, למשל:

עוד ב-1992 נערכה תערוכה של עבודות קורקר של זאב.

קיבוץ הוא חברה רב-גילית, והעובדה הזאת באה לביטוי בחגים כאשר כל שכבות הגיל מתכנסות כדי לחגוג.

במשך שנים אריה גילת, עם מטאטא ביד, הוביל את הרונדו של פורים, בעזרה של חדר האוכל.

פורים הוא כמובן חג (גם) לילדים, ובמהלך השנים אנחנו מתכנסים לתוך חדר האוכל לחגיגה מרהיבה – מתקנים, ממתנים, תערוכת תחפושות ועוד. הנה, למשל, מ-1996:

צילומים רבים של פורים במהלך השנים אפשר למצוא במספר אלבומים של הארכיון בפייסבוק:

חלק א’
חלק ב’
חלק ג’ – 1951 – 2007
חלק ד’ – 1951 – 2009
חלק ה’
חידון פורים הגדול

כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20 מקררים נמצאו בתים רבים בעולם המערבי, ובשנות ה-50 הם כבר היו נפוצים מאד. אבל לא בקיבוץ. מפני שמרכז החיים הקיבוציים היה חדר האוכל לא היה “צורך” במקרר ביתי/משפחתי, והראשונים, 60 במספר, חולקו לחברים רק בשנת 1971.

התכולה של המקררים האלה היתה קטנה – למידות של היום, קטנה מאד. אבל הם לא היו מיועדים למשפחות היות וילדי המשפחה גרו בבתי הילדים.

בעבר הרחוק סוג הבגד שלבש החבר העיד יותר מכל על מעמדו ותרומתו לקיבוץ.

בגדי עבודה – היו הבגדים שלבשו החברים בשעות העבודה: מכנסיים וחולצה כחולים, תחתונים גופיה וגרביים אפורים, כובע טמבל ונעלי בוסטרה – לחברים ואותו דבר, בשינוים קלים, לחברות…

בגדי שבת – הבגדים שלבשו החברים אחרי שעות העבודה, קצת יותר צבעוניים וקצת יותר נקיים.

מאחר והבגד קבע במידה רבה את הסטטוס של החבר רבים התהלכו בבגדי עבודה גם אחרי שעות העבודה. ההיפך, אגב, לא היה…

לילדי הקיבוץ היו גם ‘בגדי נסיעה’, ‘בגדי חג’ ו’שמלות ליום ההולדת’.

בתמונה: אסא קצירי, חיים אמיתי, יפת טאיבי

עם השנים השתנתה המציאות ואיתה גם המושגים ‘עבודה’ ו’בגדי עבודה’. ההבדלים בין בגדי עבודה ושבת הלכו והטשטשו והחברים למדו להבין שלא כל מי שלובש בגדי עבודה עובד ולא כל מי שלובש בגדי שבת לא עובד.

הבריכה בקיץ היא המקום האידאלי להנפש אחרי העבודה. וגם לקרוא עיתון אם לא רוצים את המים.

עם זאת, קצת קשה להנפש כאשר צריכים לשמור על הילדים.

כמו עם כל דבר בקיבוץ – לא תמיד היתה לנו בריכה, והבריכה הנוכחית לא תמיד היתה “ה” בריכה. בריכת השחייה הראשונה (המכונה “הבריכה הקטנה”) מוקמה דרומית לגן ניצנים, מערבית לשכונת הגויאבות ונפתחה ב-1951 או 1952.

אבן הפינה של הבריכה הנוכחית הונחתה באוקטובר 1958, והבריכה נפתחה רשמית בקיץ 1959. כיאה לקהילה הקיבוצית, גם ילדי כיתות היסוד השתתפו בטקס.

בצילום: ילדים מחברת הילדים: עמרם אטקין, גדעון אייזן, בינה כהן

וכמובן צריכים להנציח את האירוע – גם במצלמה, וכנראה גם במסרטה:

הפתיחה החגיגית של בריכה היתה כנראה אירוע רב רושם – יש צילומים גם באור היום, וגם משעות הערב. ומישהו ראה לנכון לצלם מהמבט של מגדל המים:

בשנים הראשונות, כמובן, הבריכה לא היתה מוצלת ועם דשא מוריק מסביב, אבל היא עדיין היתה מקום אידיאלי לנוח אחרי העבודה ביום קיץ חם (וכמובן גם בשבתות).

וכמובן שבמהלך כל השנים החברים נהנו להגיע לבריכה – לשחות ולנוח. בקיץ של 1996 צוות הוודיאו של חצור ראיין מספר מתרחצים. דברי המראויינים נשמעים תקפים לא רק לאותה תקופה אלא גם היום.

וחשוב לזכור שהבריכה נבנתה בכספי השילומים מגרמניה לחברי הקיבוץ שורדי השואה.

צילומים נוספים של הבריכה אפשר למצוא ב-אלבום פייסבוק על בריכת השחייה.