תגית: חברה

בעידן של הטלפונים הסלולריים האישיים קשה לתאר שפעם שיחת טלפון פשוטה היתה דבר מורכב. בתקופה מסוימת הטלפון היחיד של הקיבוץ היה במזכירות והיה צורך לגשת לשם כדי לטלפן, או לקבל שיחה. (היות וגם ביתר המדינה לרבים מחוץ לקיבוץ לא היו טלפונים לא היה צפי לשיחות רבות.) הטלפון הציבורי מוקם באולם הספורט, וגם שם היה תור להשתמש בו. ואז, בסוף שנת 1983, החברים זכו לטלפונים בדירות. אפילו הוחלט על מספר שיחות “חינם” (ז”א כחלק מהתקציב האישי) לחבר. עידן חדש של ממש נפתח … גם אם היום זה נראה כהיסטוריה עתיקה.

קית הול מחלק טלפונים חדשים לחברים

נדמה שכל כמה שנים הקיבוץ צריך לבחון את עצמו. יש לו ערכים. יש לו שאיפות. אבל אלה אינם חקוקים בסלע. הם משתנים עם השנים, ועם האנשים שחיים בו. צומת אחד שבו שאלנו את השאלות האלו היה ב-1980 במסגרת של דיוני “שיח וחשיבה“. החברים חולקו לקבוצות של כ-15 חברים ונפגשו ליומיים ארוכים שבהם בעזרת הנחייה הם התבקשו לברר לעצמם מה הם עושים כאן, וגם למצוא את המשותף בינם לבין יתר החברים.

קבוצה אחת נפגשת בחדר האוכל.

דוד בסן וחגי פלג בחוג במועדון.

חוג שנפגש בחדר המדריך.

בתחילת שנות ה-80 ותיקי הקיבוץ התחילו לצאת לפנסיה. וכאשר לא היה צורך לקום לעבודה בבוקר אפשר היה להשאר ער, וערני, לתוך הערב. באותן שנים קמה “המדרשה לעיון ובירור” – מסגרת של קורסים בחודשי החורף בהם חברים מכל שכבות הגיל נפגשו לשמור הרצאות ולדון על סוגיות מהותיות. מרצים מהבכירים בארץ הגיעו אלינו ללמד. 

חוגים גדולים נפגשו במועדון (וגם בחדר האוכל)

בצילום: ד”ר אברהם אמיר מרצה על מקורות מארון הספרים היהודי.

אבל היה ביקוש רב, וכיתות רבות נוצלו כדי לקיים את המפגשים.

יאיר צבן מרצה באחת מכיתות המוסד.

גם הספרייה וחדר הווידאו הפכו לכיתות לימוד.

החוגים החזיקו מעמד לשמך ארבע שנים, ובאותם ימים היו גורם מלכד לחברה רב גילית.

כבר מימיו הראשונים חצור פתח “מועדון לחבר”. המועדון הנוכחי נחנך בדצמבר 1975, אבל לפני-כן מבנים אחרים, כולל חדר האוכל, זכו לכותרת ומילאו את התפקיד.

עם הכנסת טלוויזיות לתוך דירות החברים הנחיצות של המועדון דעכה, ולאורך תקופה לא קצרה השימוש הראשי של המועדון היה שיחת הקיבוץ (שגם אליה מעטים הגיעו). אבל כל דור והצרכים שלו. כאשר דור הבנים הראשונים יצאו לפנסיה המועדון הפך למקום מפגש במהלך היום, כאשר פעם בשבוע או שבועיים, בניצוחו של אורית שדה, רבים מאלה שיצאו ממעגל העבודה הגיעו כדי לשמוע הרצאה.

קיבוץ הוא קהילה (אם כי לא קהילה היא קיבוץ). בשנים שבהן הדירה המשפחתית היתה קטנה החברים בילו רבות משעות הערב במקומות ציבוריים. בעצם, רבים מוותיקים הקיבוץ היו בקיבוץ מפני שהם מצאו חיוב בקהילתיות הזאת.

היום רק בערבים מעטים החברים ו/או המשפחות נמצאים במועדון הקיבוץ, אבל היו ימים שבהם המועדון התחרה עם חדר האוכל כמוקד הפעילות (ובעצם, המועדון היה בתוך חדר האוכל).

בצילום: הלל לסטר ו-בידג’ו זוהר משחקים שחמט במועדון בשנות ה-50.

יש מי שמבקש לשבת בשקט ולקרוא עיתון, ויש מי שרוצה כוס בירה ומוסיקה, או לצפות במשחק כדורגל.

בתמונה: הפאב של איאן, שנות ה-90.

ולפעמים, משחק כדורגל יכול להיות אירוע כלל קיבוצי – לדוגמה גמר המונדיאל של 1988, כאשר כל דורות הקיבוץ גדשו את המועדון לארוחה ולצפייה (שלדעת רבים היתה מאד מפתיעה). למזלנו, צוות הווידיאו של הקיבוץ הנציח את האירוע.

עוד מהימים הראשונים של הקיבוץ חצור דאג לכך שחבריו יוכלו לא רק לעבוד יחד, אלא גם לנוח יחד.

מועדן החבר של היום נחנך שנת **** – האחרון שרשרת ארוכה של מועדונים.

העישוב, וגם הקטיף, לא יכלו לחכות. מישהו היה צריך לעשות את זה, ועדיף כמה שיותר ידיים עובדות.

היום אולי קשה להסביר שאחרי שעות העבודה היו יוצאים לשדות לשעתיים נוספות. הגיוסים הם כבר נחלת העבר, אבל עד בערך סוף שנות ה-80 הם היוו מרכיב חשוב בעבודות השדה והמטע.

נערכו גיוסים לשם מטרות ספציפיות. בשנים הראשונות כל חבר היה חייב לתרום מספר שעות גיוס שנקבעו מראש. כך היה, למשל, בגיוסים לקראת בניית בריכת השחייה. על כך כתב גושו (שמואל גישן):

ירדתי מעל הגבעה ומיהרתי אל סדרן העבודה והודעתי: קיר אחד של הבריכה שלנו כבר עומד איתן. מוכן אני להתגייס – אך רק שעתיים ולא יותר.

אפשר לקרוא את הפיליטון המלא מתוך “בעין שוחקת”.

צועדים ברגבי הכותנה עם מעדר … ודואגים שיישאר רק מה שצריך.

הגיוסים גם מילאו תפקיד חברתי חשוב. נציגים מכל הדורות, ואפילו משפחות שלמות, יצאו לשטח.

ובשעת ההפסקה חולקו ארטיקים – שפעם נחשבו דבר די מיוחד.