העישוב, וגם הקטיף, לא יכלו לחכות. מישהו היה צריך לעשות את זה, ועדיף כמה שיותר ידיים עובדות.
היום אולי קשה להסביר שאחרי שעות העבודה היו יוצאים לשדות לשעתיים נוספות. הגיוסים הם כבר נחלת העבר, אבל עד בערך סוף שנות ה-80 הם היוו מרכיב חשוב בעבודות השדה והמטע.
נערכו גיוסים לשם מטרות ספציפיות. בשנים הראשונות כל חבר היה חייב לתרום מספר שעות גיוס שנקבעו מראש. כך היה, למשל, בגיוסים לקראת בניית בריכת השחייה. על כך כתב גושו (שמואל גישן):
ירדתי מעל הגבעה ומיהרתי אל סדרן העבודה והודעתי: קיר אחד של הבריכה שלנו כבר עומד איתן. מוכן אני להתגייס – אך רק שעתיים ולא יותר.
אפשר לקרוא את הפיליטון המלא מתוך “בעין שוחקת”.
צועדים ברגבי הכותנה עם מעדר … ודואגים שיישאר רק מה שצריך.
הגיוסים גם מילאו תפקיד חברתי חשוב. נציגים מכל הדורות, ואפילו משפחות שלמות, יצאו לשטח.
ובשעת ההפסקה חולקו ארטיקים – שפעם נחשבו דבר די מיוחד.
