כי ההיסטוריה עוד בועטת
חצר הקיבוץ זקוק לטיפול מתמיד. צריכים לטפל בזבל מסוגים שונים, ותמיד יש חפצים שדורשים העברה ממקום אחד לאחר. העבודה לא מתבצעת בעצמה. לשם כך דרוש חצרן … ולא פעם גם נערי המוסד שיחד איתו מבצעים את המלאכה החשובה הזאת.
ניסים חן על טרקטור החצרן
תחזוקת בתי הילדים דרשה טיפול מיוחד. תמיד היה משהו שהיה זקוק לתיקון או רהיט שהיה צריך לצבוע או להעביר מבית ילדים אחד לאחר. חצרן בית הילדים היה חשוב די מרכזי באגף החינוך.
חצרן הילדים ישראל גורן מסיע ילדי גן על הטרקטור שלו.
עם השנים המעורבות הפוליטית של הקיבוץ כקהילה הצטמצמה. חברים כפרטים פעילים בתנועות מחאה למיניהן, אבל נדמה שהימים שבהם הקיבוץ כקיבוץ השתתף בפעילות פוליטית כבר מאחורינו.
אבל לא לגמרי. ב-2020, בתקופת מגפת הקורונה, קמה בארץ תנועה מבוזרת של יחידים וארגונים שמחאה על השחיתות השלטונית. חברי חצור יצאו, כיחידים, להפגנות בצמתים ובבית ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים … וגם בבית.
בשבת של סוכות, תשפ”א, כמו בצמתים ובישובים רבים במדינה, מאות מחברי ותושבי חצור יצאו לכביש הכניסה לקיבוץ ועמדו – עם מסכות ובמרחק הנדרש – כד למחות.
בית התינוקות הישן הוא מקום מתאים מאד ל-“מוזיאון החינוך המשותף” – בית שמכיל תערוכה קבועה המוקדשת כמעט במלואה להיסטוריה החינוכית של הקיבוץ. לא מדובר בתערוכה סטטית בלבד. ילדי הגנים מבקרים בו לעתים קרובות ושם הם שומעים סיפורים על גידול ילדים בקיבוץ של פעם, והם גם יכולים לגעת ולשחק, וגם לקבת, ולו במעט, תחושה על מה היו בילדותם של הוריהם וסביהם.
ילדי הגן בהדגמה של חדר שינה בפעוטון.
המוזיאון מזמין גם מבוגרים לבקר ולהזכר במה שהיה.
אפרים הררי מעיין בתערוכה ב-“מוזיאון החינוך” אשר בבית התינוקות הישן.
בתחילת שנות ה-80 הוחלט לנטוע מטע אפרסמונים. תוך זמן קצר המטע הניב פרי שאף זכה במקום ראשון בתחרות של יצוא הפרי. המשכנו בגידול הפרי הזה עוד לתוך שנות ה-10 של המאה הנוכחית.
משה נחתומי ו-נעם אבני מכשירים את השטח לנטיעת עצי אפרסמון – 1981.
תוך זמן קצר המטע הניב פרי.
מנחם חצרוני קוטף אפרסמונים – 1983.
למטע האפרסמון היתה השפעה חיובית על הקיבוץ – כפי שהמילה הטובה הזאת מעל התל של דצמבר 1986 מעידה:
בשנת 1994, לקראת ט”ו בשבט, ניטע מטע אפרסמון נוסף:
מידי שנה, בחג הסוכות, חברי וילדי הקיבוץ יצאו למטעיי האפרסמון והרימונים כדי לקבל הסברים של אדי בנדיק, מומחה ארצי בגידולים האלה, על הנעשה במטעים האלה.
אדי בנדיק מסביר – סוכות, 2012.
בשנות ה-20 של המאה ה-21 קיבוץ חצור מתפשט לכיוון מערב, ואילו אמן נמצא בצד המזרחי של הקיבוץ. פעם אפשר היה לטייל באופן חופשי בתוך המפעל, והיום צריכים אישור מיוחד כדי להכנס. במילים אחרות, אמן נעשה רחוק מהעין … אבל לא רחוק מהלב. חברים רבים כבר אינם עובדים ברצפת הייצור של המפעל, אבל יש עדיין חברים בתפקידים של הנהלה ומנהלה, וכל הקיבוץ תמיד מעוניין לדעת מה מצבו הכלכלי. אמן עדיין ממלא מקום מרכזי מאד בחיי חצור.
מפעל אמן – צילום משנות ה-70 – לפני מספר שיפוצים, ולפני שהיה מסביבו גדר.
אנשים ארבעה דורות מתהלכים בשבילי הקיבוץ. יש מי שהולך ברגל, יש מי שנוסע אופניים, יש בקלנועית ואפילו בגולפי. ויש גם עגלות תינוקות. השבילים שייכים לכולם, אבל לא כולם מרגישים בטוחים בהם.
כדי להבטיח את הבטחון של כולם במרכז הקיבוץ, בשבילים צרים, הוצבו שלטים שמכוונים את התנועה.
פסטיבל הזמר החצורי הוא מסורת. לא מסורת שנתי, אלא מסורת שחוזרת מידי פעם – לרוב כאשר מתארגן צוות שמוכן להרים את האירוע. הפסטיבלים אינם תמיד נערכים סביב חגי הקיבוץ, אבל לא פעם הם גם קשורים למועד החשוב הזה. חברי קיבוץ כותבים שירים (ולרוב גם מלחינים את המנגינות) וגם מבצעים את השירים בערב מרשים ומהנה.
המסורת של הפסטיבל החל בתקופה שבה “תרבות פנימית” או “תרבות עצמית” עדיין היתה מאפיין מרכזי בנוף הקיבוצי. ועם השנים, ככל שישראל כולה, והקיבוץ כחלק ממנה, התבססה יותר ויותר על הופעות מקצועיות היכולת להפיק משהו בכוחות עצמיים נעשית עוד יותר מרשימה.
אחרי שפסטיבלים די רבים מצטבר אוסף מכובד של שירים, ולא תמיד יש הזדמנות להזכר בהם. אבל לזה יש פתרון, ופתרון מאד נחמד – פתרון שאפילו מחבר בין חג קיבוץ לבין הפסטיבלים עצמם: תרועת הפסטיבלים – אירוע חגיגי של ראש השנה תש”ע / 2009 שהכיל שירים נבחרים מפסטיבלי הזמר החצוריים של שנים קודמות.
הכניסה המזרחית לחדר האוכל משמשת גם למגרש חנייה – לא למכוניות שאינן מגיעות לשם, אלא לאמצעי תחבורה זעירים יותר. ותיקים רבים מגיעים בקלנועים שלהם, אבל לפני שהקיבוץ התמלא בכלים האלה אפשר היה לראות שם זוגות אופניים רבים. וגם היום הרבה חברים וילדים חונים שם.
היום מתחת לעץ שבצילום יש ספסלים, אם כי מסביב למשטח יש עמדות חנייה רבות לאופניים.
ארכיון הקיבוץ זמין לכל מי שמבקש לבקר בו, והוא מלא במסמכים וצילומים. ביקור במקום יכול ללמד רבות על תולדות הקיבוץ וחבריו. אבל לפעמים צריכים להביא את הארכיון לחברים. וכך עושים כמעט מדי ראש השנה כאשר במועדון מוקם תערוכה שמגישה את העבר – בצילומים ובהסברים – לחברים שמבקרים בו.
שמואל בארי מעיין בתערוכה במועדון – ובוודאי רואה צילומים שהוא עצמו צילם.
לפעמים מדובר בתערוכה “נודדת” – בשנת 2012, למשל, לקומונה, שם נערכה תערוכה מרשימה במיוחד:
התערוכה עסקה בהיבטים רבים של חיי קיבוץ, ביניהם … החקלאות בחצור:
… המטבח (כולל כלים אוטנטיים משנים עברו):
… השינויים בפני שטח הקיבוץ:
ועוד. וכמובן, תערוכות מהסוג הזה מעניקות לנו הזדמנות להתאחד ולזכור יחד:
ולספר לדורות חדשים על מה שהיה:
וכמו תמיד, עם השנים הזכרון נעשה מטושטש, ולא מזהים את כולם. הארכיון משתדל לשמור כמה שיותר, ואף לתעד באופן מדויק, אבל הזכרון הוא פעילה של הקהילה במלואה. בתערוכה של 2012 החברים התבקשו לעזור בזיהוי הילדים בצילום משנות ה-50:
הבקשה הזאת עוד תקפה. אנא, עיזרו!!
עם השנים יש דברים שהופכים למסורת. כמו-כן, אם השנים יש דברים שצריכים להפוך למסורת. יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, נרצח ב-1995. לקיבוץ היה ברור שמדובר באירוע שצריך לקבל ציון לא רק כלל ישראלי, אלא גם בתוך הקיבוץ. ואכן, נרקמה מסורת.
שולחן זכרון מוצב בחדר האוכל:
וילדי בר-המצווה של אותה שנה מארגנים ערב זכרון קצר במועדון.
וגם בימי קורונה, כאשר אין אפשרות להתכנס כדי לערוך טקס, וכאשר כמעט ולא נכנסים לחדר האוכל ולכן הצבת שולחן זכרון שם אינה הגיונית, עדיין זוכרים.
