קטגוריה: 2000 – 2009

רוב המים הביתיים של חצור מגיעים אלינו מבאר הממוקמת ליד הכיכר בכניסה לקיבוץ – לקראת העלייה למגרש החנייה.

מערכת השאיבה בתוך בית הבאר.

בית הבאר נבנה בתחילת שנות ה-50.

והוא שימש המקור היחיד למים עד להתחברות הקיבוץ למקורות ב-2009:

היום כמעט לכל משפחה בחצור יש לפחות מכונית אחת, ולכל אורך הכבישים יש מקומות חנייה. אבל עוד בשנות ה-90 רק למעט משפחות היו מכוניות פרטיות, ומי שביקש לנסוע מחוץ לקיבוץ היה צריך להזמין את אחד מהמכוניות של הקיבוץ.

היתה טקסיות לתהליך. מספר פעמים בשבוע שלמה כהן היה מגיע לחדר האוכל בערב (הרי עדיין היו ארוחות ערב שם) עם פנקס, והחברים שרצו להזמין רכב היו מתקהלים סביבו. החבר נקב בתאריך ושלמה היה בודק אם יש מכונית פנוי כדי לוודא שההזמנה תצא לפועל.

אין לנו צילום של שלמה בזמן הזמנת רכב. אם למישהו יש, הארכיון ישמח לקבל.

כל ערב שלמה היה תולה רשימה של הנסיעות של היום למחרת. גם פעילים בעלי רכב היו נרשמים ואפשר היה להזמין מקום בנסיעה שלהם.

ארנון בן-בשט בודק את רשימת נסיעות רכבי הקיבוץ – בתקופה שלפני שהזמנת רכב נעשה ממוחשב.

עם השנים הזמנת הרכב עברה לאתר אינטרנט, ומספר המכוניות של הקיבוץ הלך והתמעט. בכל זאת, עדיין אפשר להזמין רכב (מהבית או מהמחשב בחדר האוכל) וכספת ובה המפתחות נמצאת ליד המחשב.

אבל גם הסידור הזה מפנה את מקומו לסידור חדש.

היום, כאשר לכל בית יש תקשורת אינטרנטית אנחנו נמצאים במרחק של קליק מכמעט כל מקום בעולם. אבל פעם לא היו לנו אפילו טלפונים והקשר הנפוץ ביותר היה הדואר.

הלכנו לדואר בקיבוץ כדי לשלוח מכתבים:

סוניה חצרוני מוכרת בולים בדואר – 2009

עובדת הדואר המיתולוגית של קיבוץ חצור היתה אטי ברקאי. דווקא מוזר שכמעט אין צילומים שלה בסניף. המשקולות אשר בצילום כאן שימשו בשקילת חבילות שנשלחו מהסיף.

היום, אם אנחנו בכלל מקבלים דואר בתאי הדואר שלנו סביר להניח שמדובר בחשבונות, ויש בוודאי לא מעט חברים שאפילו אינם בודקים את התאים שלהם – שעדיין נמצאים בכניסה המערבית לחדר האוכל:

היו ימים שבהם תיבות הדואר היו קטנות יותר, אבל הם הוגדלו – לא מפני שהתחלנו לקבל כמויות גדולות יותר של דואר, אלא מפני שהיה צורך בתא מספיק גדול כדי להכין את העיתון שחולק שם. היום, כזכור, חלק גדול מהתאים בכלל אינם נבדקים.

נכון לחודש יוני, 2023 כבר אין בחצור סניף דואר. אמנם פרטי דואר עדיין מגיעים לתאים אשר בכניסה לחדר האוכל, אבל האמצעים לתקשורת ולקבל חבילות (ולקבלת חשבונות למיניהם – אולי פריט הדואר הנפוץ ביותר היום) השתנו מאז פתיחת הסניף בשנה 1965.

אלה חייטי היתה עובדת הדואר האחרונה בנסיף של חצור.

קצת לפני סגירת הסניף הארכיון ביקר אצל אלה והתרשם ממה שכבר איננו:

                    היה                   …            וכבר איננו

קטלוג הספרייה של היום ממוחשב. אם רוצים לראות אם ספר מסויים נמצא בספרייה, או למצוא היכן במדפים הוא ממקום פנינו לקטלוג הכרטיסים. בדרך הזאת ידענו, די בקלות, להגיע לספר המבוקש:

אבל כיצד נדע אם אנחנו באמת רוצים לקרוא ספר מסויים? היתה, כמובן, המלצת הספרנים. אבל אפשר היה גם לקרוא מי כבר קרא את הספר, ואפילו לבדוק כמה זמן הוא היה אצל הקוראים הקודמים. שרוול קטן בתוך כל ספר הכיל את כרטיס ההשאלה – שם יכולנו לבדוק את המידע הזה. בעצם, היתה כאן “רשת חברתית” פעילה – הרבה לפני האינטרנט:

היום כל המידע על הימצאו של ספר, ומי קורא אותו, נמצא בקטלוג במחשב:

אומרים שספרים מתקשים להתחרות עם הקולנוע ועם הטלוויזיה. הצלילה לתוך עולם הדימויים שהמילים יוצרות היא אמנם חוויה מיוחדת, אבל היא דורשת ריכוז שונה מזה של הצפייה שלעתים קרובות שטחי יותר.

ובכל זאת, אנחנו ממשיכים לקרוא – וגם לפנות לספרנים שאיכשהו יודעים מה להמליץ לנו.

אבל ספריות משתנות עם הזמן, ועם הטכנולוגיות שעומדות לרשותנו, וגם בחצור הספרייה כבר איננה רק מקום לספרים.

בין הספרנים:

שושנה אור-נר – שתמיד היתה מוכנה למסור לנו מה כדאי לקרוא.

לובקה סטירנן ליד דלפק הספרייה.

ילדי הקיבוץ חוגגים את סוכות בבתי הילדים ובמרחבים שלהם, ומידי שנה עולה השאלה של מעבר לארוחות בה, מה עושים בסוכה.

קבוצת אייל סועדת בתוך הסוכה בשנות ה-60. עם המטפלת פרומה קרני ו-רוני ברנזבורג.

מרחב מרץ (המרחב הצעיר) מארחת את שלמה ולדמן שמנחה את הילדים בבניית משחקי חשיבה.

בחצור, כמו בכל חברה, יש חברים שהולכים מוקדם מדי. הקיבוץ מחפש דרך לזכור את האנשים האלה, ולהעביר את זכרם לאלה שהם צעירים מדי לזכור אותם. אחת הדרכים האלה היא טורנירים.

במהלך שנות ה-80 נערך טורניר לזכרו של אביעד נתני.

מדי שנה נערך טורניר קטרגל לזכרו של אמיל רוסיאנסקי.

במגרש הכדורגל של הקיבוץ נערך טורניר כדורגל לזכרו של תומר ברעם.

חצר הקיבוץ זקוק לטיפול מתמיד. צריכים לטפל בזבל מסוגים שונים, ותמיד יש חפצים שדורשים העברה ממקום אחד לאחר. העבודה לא מתבצעת בעצמה. לשם כך דרוש חצרן … ולא פעם גם נערי המוסד שיחד איתו מבצעים את המלאכה החשובה הזאת.

ניסים חן על טרקטור החצרן

תחזוקת בתי הילדים דרשה טיפול מיוחד. תמיד היה משהו שהיה זקוק לתיקון או רהיט שהיה צריך לצבוע או להעביר מבית ילדים אחד לאחר. חצרן בית הילדים היה חשוב די מרכזי באגף החינוך.

חצרן הילדים ישראל גורן מסיע ילדי גן על הטרקטור שלו.

בית התינוקות הישן הוא מקום מתאים מאד ל-“מוזיאון החינוך המשותף” – בית שמכיל תערוכה קבועה המוקדשת כמעט במלואה להיסטוריה החינוכית של הקיבוץ. לא מדובר בתערוכה סטטית בלבד. ילדי הגנים מבקרים בו לעתים קרובות ושם הם שומעים סיפורים על גידול ילדים בקיבוץ של פעם, והם גם יכולים לגעת ולשחק, וגם לקבת, ולו במעט, תחושה על מה היו בילדותם של הוריהם וסביהם.

ילדי הגן בהדגמה של חדר שינה בפעוטון.

המוזיאון מזמין גם מבוגרים לבקר ולהזכר במה שהיה.

אפרים הררי מעיין בתערוכה ב-“מוזיאון החינוך” אשר בבית התינוקות הישן.

בתחילת שנות ה-80 הוחלט לנטוע מטע אפרסמונים. תוך זמן קצר המטע הניב פרי שאף זכה במקום ראשון בתחרות של יצוא הפרי. המשכנו בגידול הפרי הזה עוד לתוך שנות ה-10 של המאה הנוכחית.

משה נחתומי ו-נעם אבני מכשירים את השטח לנטיעת עצי אפרסמון – 1981.

תוך זמן קצר המטע הניב פרי.

מנחם חצרוני קוטף אפרסמונים – 1983.

למטע האפרסמון היתה השפעה חיובית על הקיבוץ – כפי שהמילה הטובה הזאת מעל התל של דצמבר 1986 מעידה:

בשנת 1994, לקראת ט”ו בשבט, ניטע מטע אפרסמון נוסף:

מידי שנה, בחג הסוכות, חברי וילדי הקיבוץ יצאו למטעיי האפרסמון והרימונים כדי לקבל הסברים של אדי בנדיק, מומחה ארצי בגידולים האלה, על הנעשה במטעים האלה.

אדי בנדיק מסביר – סוכות, 2012.