קטגוריה: אחרי 2020

קיבוץ נמצא בהשתנות מתמדת. ולא פעם, מה שהיה … חוזר. לדוגמה, גן הירק. בתחילת ההתיישבות בחצור גן הירק היה ענף חשוב בפרנסה הקיבוצית. אבל עם השנים – והתפתחותם של התעשייה ושל ענפי חקלאות גדולים יותר – גידול ירקות לתצרוכת פנימית נעשה לנחלת העבר. מצב זה השתנה עם דור חדש של פנסיונרים יחסית צעירים – לדוגמה איציק אוחיון שחידש את גן הירק בחלקה מזרחית לאמן.
 

גן הירק של איציק איננו רק מקור לירקות טריים שאנחנו אוכלים, אלא גם יעד לטיולים של הגנים שזוכים לראות שהמקור של מה שהם אוכלים איננו החנות, אלא האדמה עצמה.

וזה נכון אפילו אם המבוגרים מזהים את הספסלים ליד הכניסה המזרחית של חדר האוכל כמקור הירקות.

אחת מפינות החמד החצוריות היא "גבעת הרקפות". יודעי דבר מכנים אותה "גבעת הרקפות של מוטקה". אסא, בנו הבכור של מוטקה, סיפר לארכיון את סיפור הגבעה.

מוטקה קצירי, אביהם של אסא, ישי, ועפרה, אהב רקפות.
את הזרעים והפקעות הראשונות הוא קיבל מאחיו ושתל בגינתו. בשנה הראשונה צמחו עלים, אך בלי פרחים. בשנה השנייה – יצאו יותר עלים בלי פרחים, ובשנה השלישית – לאחר ימי גשם וקור – יצאו הפרחים הראשונים של הרקפת. משנה לשנה גדלה אוכלוסיית הרקפות בגינה של מוטקה. הוא שמר עליהן, התגאה בהן, ושמח שחברים לילדים באו לראותן בחורף.

כשמלאה הגינה של מוטקה, בהתייעצות עם טובה שומרון מגינות הנוי הוחלט להעביר חלק מהפקעות לגבעה ממרח לבריכה – מקום בו חוץ מאורנים לא צמח דבר על סלע הקורקר של הגבעה.

הפלא ופלא- מקום זה התברר כאופטימלי עבור הרקפות. מאז ועד היום אנחנו מודים למוטקה על הרצון שלו לשתף את הציבור בתפרחות אלה ויופיין של הרקפות ומצד שני כל הציבור למד להעריך ולהתגאות בפינה קסומה זו. הגבעה, מלאת רקפות בצבעי הוורוד, ושבילים שנוצרו בה מאפשרים לכולנו להנות מבלי לגעת, מבלי לקטוף, מבלי לצרוך. כל פרח לאחר שפורח בגאוה נובל ומשיר את זרעיו לאדמה.

אין שלטים שמורים לנו כיצד לנהוג, אך כשמסורת ומורשת ושורשים נטועים חזק בחברה, יש דברים שהם ברורים מאליו.

תודה מוטקה קצירי – על שאהבת, על ששיתפת, על ששתלה. הגבעה פורחת ובחורף זה – שמש פז זורחת.

נדמה שבמרכז העבודה הארכיונאית נמצאת מידה גדושה של צניעות. הארכיון משתדל לא להחליט מה ראוי שיישמר ועל מה אפשר לוותר. הוא מעדיף לשמור על הכל, ולהשאיר את ההחלטה הקשה לגבי מה היה ראוי ומה לא לדורות הבאים. התודעה הזאת היתה במרכז פעילות ארכיון חצור ממש מהקמתו. רחל סלע, למשל, פנתה לחברים שאם נמצאים אצלם עותקים ספציפיים של עלון הקיבוץ, למסור אותם לארכיון:

הקריאה הזאת לא היתה חד פעמית. שנתיים מאוחר יותר היא שוב פרסמה בקשה דומה:

אבל אי אפשר רק לשמור מסמכים וצילומים. הרי הארכיון איננו רק שומר מסמכים לדורות הבאים. הוא מבקש להגיש את ההיסטוריה לדורות הנוכחיים. הוא עושה זאת באמצעים מגוונים – תערוכות, למשל. ולפעמים הוא גם פותח את הדלת לביקורים בהם החברים יכולים להתרשם מהתכולה המרשימה שבו.