קטגוריה: 2010 – 2019

כידוע, עם ישראל מכונה "עם הספר". לספר מעמד חשוב בתרבות היהודית וגם הישראלית. אבל כיצד ניתן להעניק לדורות הצעירים את אהבת הספר? לקיבוץ חצור היתה דרך ייחודית – מפעל שנתי בכיתות היסוד בשם "מפעל הספר".

ילדי אלומה מציגים במפעל הספר – 1966.

חודש אחד במהלך שנת הלימודים הוקדש ל-"מפעל הספר". ילדי הכיתות חולקו לקבוצות מעורבות כאשר כל קבוצה בחרה בספר אחד מתוך רשימה. הילדים קראו את הספר (או לפחות אמרו שקראו את הספר) ולסיום החודש המחיזו קטע מתוכו בערב של כלל הכיתות. גם התפאורה, כמובן, הוכנה על ידי הילדים, והאירוע היה בין המרכזיים של שנת הלימודים.

מחנכי הכיתות מציגים לפני התלמידים.

התלמידים, וגם הוריהם, צופים באחת ההמחזות.

כאשר בית הספר עבר מחצור לישובים אחרים מפעל הספר הפך להיסטוריה. אבל אין זה אומר שהקיבוץ לא המשיך לחפש דרך לנטוע בילדים את אהבת הספר. וכך נולדה מסורת חדשה – ערב המוקדש לספרים – לא רק לילדים אלא גם למבוגרים – שבו ילדי כיתה א' מקבלים סימניה, התחלה חשובה לקראת חיים של הנאה מהקריאה.

חגים אינם יום (או ימי) החג בלבד. כדי שנוכל שהחגיגה תהיה משחמת חשוב להתכונן כראוי. אחת ההכונות לקראת החג היא ערב של הכנת למפיונים – בדרך כלל בהדרכתו של זאב קרישר.

עם השנים חג החנוכה לבש צורות שונות. עם המילניום החדש, כאשר דור הבנים הראשון נעשה סבים, נוצרה מסורת של "סביבון סבים" בסיום החג שכללה המחזה של "הסופגניה שהתגלגלה":

סוזי הול, צבי ארד ו-נורית מלמד ממחיזים – 2012.

ויש הקלטה משנת 2019:

באותה תקופה, מסיבת הנר הראשון נעשה למשימת בר-מצווה של ילדי כיתה ז' והוריהם.

מתחילים עם מקפד אשר באיזור האמפיתאטרון ליד הוואדי, ובהמשך, מספר הופעות של הילדים בחדר האוכל.

וגם הסבים הציגו את רבי קלמן והלביבה:

כבר מימיו הראשונים חצור פתח "מועדון לחבר". המועדון הנוכחי נחנך בדצמבר 1975, אבל לפני-כן מבנים אחרים, כולל חדר האוכל, זכו לכותרת ומילאו את התפקיד.

עם הכנסת טלוויזיות לתוך דירות החברים הנחיצות של המועדון דעכה, ולאורך תקופה לא קצרה השימוש הראשי של המועדון היה שיחת הקיבוץ (שגם אליה מעטים הגיעו). אבל כל דור והצרכים שלו. כאשר דור הבנים הראשונים יצאו לפנסיה המועדון הפך למקום מפגש במהלך היום, כאשר פעם בשבוע או שבועיים, בניצוחו של אורית שדה, רבים מאלה שיצאו ממעגל העבודה הגיעו כדי לשמוע הרצאה.

הקיבוץ משתנה. חברים מצטרפים וחברים עוזבים. תינוקות נולדים וחברים ותיקים נפטרים. אפילו עצים ותיקים שהתרגלנו לראות אותם כחלק בלתי נפרד מהנוף נגדעים ברוח. פני הקיבוץ נמצאים בתהליך מתמיד של שינוי. ולא משנה מה, צריכים לכסח את הדשא. מדובר בתפקיד חשוב שרבים וטובים מילאו. ומתברר שלפעמים "אין כל חדש תחת השמש".

לפני ארבעים שנה (1981) מיכה הררי כיסח דשאים, והנה, גם ב-2020 הוא חזר לזמן מה לתפקיד הישן שלו.

בפסח מספר גדול מחברי הקיבוץ ומשפחותיהם – בקיבוץ ומחוצה לו – מצטופפים לתוך חדר האוכל כדי לחגוג את סדר הפסח. מפני שהצפיפות די רבה, הישיבה מסודרת בפקידה. יש צורך למדוד את המרחק בין השולחנות, וגם את המרחק בין כיסא לכיסא.

כל זה מתאפשר בעזרת מקל אחד – מקל שבמהלך השנה עד לחג נשמר היטב בארכיון.

הקיבוץ חוגג את חנוכה במספר מעגלים – בקהילה הרחבה, בבתי הילדים, וכמובן גם במשפחה.

בתמונה: משה ארנן ונכדתו אסתר, 1984 – במסגרת הגן

בתמונה: ותיקי הקיבוץ – צבי הולנדר, פרומה ו-אברהם קרני, מרים נדיב בחגיגת נר ראשון של חנוכה בחדר האוכל – 2012.

המוסד החינוכי חוגג חנוכה – 1965.

וכמובן שלכל חבר סיפור החנוכה משלו, וב-1995 שמונה חברים סיפרו את שלהם:

כבר שנים שחצור מציין את יום הזכרון בטקס משולב של שירה והקראה:

ובהמשך עלייה למועדון, שם מניחים נרות זכרון:

ומעיינים בחוברות הזכרון של הנופלים שלנו.

בערב יום הזכרון לשואה ולגבורה כל הקיבוץ מתכנס במועדון לטקס. לפני-כן מביאים פרחים למרפסת המועדון.

ושירת שיר הפרטיזנים הוא חלק אינטגרלי מהטקס: