כי ההיסטוריה עוד בועטת
היום כמעט הכל עשוי מפלסטיק. ליד מתקן הסודה מופיעות ערימות של קנקני פלסטיק והסועדים ממלאים אותם במים או בסודה ומביאים אותם לשולחן. לפני שנים, הקנקנים (שמשום מה נהגו לקרוא להם קומקומים) היו מנירוסטה, והם עמדו, מלאים במים, על השולחנות שבהם החברים ישבו.
כאשר הקנקן התרוקן אחד הסועדים היה מרים אותו אל על, ואחד מעובדי חדר האוכל היה מזהה את זה כבקשה למלא אותו שוב.
הקנקנים זכו לשימושים נוספים בתוך המטבח, כפי שמעיד הצילום הזה של פנינה הלוי במטבח הילדים.
בשנים שבהן הארוחות בחדר האוכל הוגשו לשולחן (והחברים היו צריכים למלא שולחנות) על כל שולחן נמצאה ציבורית (הידוע גם בשם "כלבויניק"). לתוך הכלי הזה החברים רונו את שאריות האוכל בצלחות שלהם, וכאשר עובד חדר האוכל עבר כדי לנקות את השולחן הוא רוקן את הציבורית שהועברה לשטיפה.
דווקא בצילום מופיעה "מרקיה" – הכלי שלתוכו נמזג מרק שהיה מרכיב חשוב בכל ארוחת צהריים.
הציבורית היתה צרה וגבוהה יותר, כמו בצילום של מכונת שטיפת הכלים:
כל חברה דואגת לבריאות חבריה, וכך גם חצור. במהלך השנים היתה בחצור מרפאה, והרוב הגדול של האחיות שעבדו בה היו חברות קיבוץ. היום חלק ניכר מהטיפול הרפואי נעשה מחוץ לקיבוץ, אבל עד היום התחנה הראשונה שאליה מגיעים כדי לשמור על הבריאות נשארת המרפאה הביתית.
בצילום: רעיה בן-בשט, ששנים רבות עבדה כאחות בקיבוץ.
רות גורדון חובשת.
על פי רוב ישוב חדש קם במקום שיכול לקיים חיים. וזה גם אומר שסביר להניח שבמקום שבו קיים ישוב היום היה גם ישוב בעבר. זה נכון לא רק לגבי כפרים ערביים שהיו באזור לפני שקם חצור, אלא גם רחוק יותר בהיסטוריה.
בשנת 1956, תוך כדי עבודות בנייה בקיבוץ, התגלה רצפת מוזאיקה של כניסיה ביזנטית מהמאה הרביעית לספריה – עדות לחיים בקרבת חצור בתקופה די עתיקה. על אף נסיונות להביא את הפסיפס לחצור, עד היום הוא נשמר במחסנים של משרד העתיקות.
מידע רב על הפסיפס נמצא בשני אלבומים באתר הפייסבוק של הארכיון:
חלק א' // חלק ב'.
בתוך הקומונה הבגדים החדשים קופלו והוכנסו לתאים המתאימים. אפשר היה לזהות את בעל הבגד (ולכן לאיזה תא יש להכניס אותו) לפי המספר המשפחתי שהודבק לכל בגד –
אותו מספר שהיום משמש לכלבו, לחדר האוכל ולכל יתר החיובים בקיבוץ.
מספרי הקומונה מלווים אותנו שנים רבות. עוד בשנות ה-60 גושו (שמואל גישן) כתב על הפיכת החבר למספר:
אני, מספרי 345. חברתי – 456. יש לנו שני ילדים: 315 הבן, 567 – הבת. אנו גרים בשכונה הרביעית של הקוטג'ים החדשים. דירתנו – בבנין השני, חדר שלישי מצפון. השכנים שלנו 178 ו-239 מימין, 465 ו-267 משמאל.
היום, הלכתי אל חדר האוכל, שמעתי את מחסנאית הבגדים צועקת אלי מרוק:
– 345! 345! התא שלך בקומונה כבר מלא עד אפס מקום. מהר וקח את בגדים, 345!
אפשר לקרוא את הפילוטון המלא מתוך “בעין שוחקת”.
בתמונה: מרסל ברין מחלקת בגדים נקיים לתאים.
הדירה הקיבוצית עברה שינויים רבים – מאוהל רעוע ועד לבית של ממש. יחד עם השינוי הזה גם המינוח השתנה. בסיום יום הלימודים הילדים כבר לא הולכים לחדר, אלא הביתה – ואינם יודעים שפעם כל הקיבוץ היה הבית.
אחד הצילומים הראשונים של המגורים בחצור – בבית האריזה, אם כי היו כאן בתים גם לפני העליה לקרקע.
אין מה להשוות בין המגורים של היום לבין המגורים של הימים הראשונים של הקיבוץ:
צורות שונות היו למגורי החברים באותם הימים: אוהלים, אוהלים ללא ריצוף, ללא חשמל. צריפים, ביניהם "צריף הרכבת", בן חדרים מספר, שהמה דיירים רבים ופשפשים לרוב. מאבק חריף היה לדיירי הצריף עם הפשפשים העקשניים שהתנחלו בו עוד מימי היות הקיבוץ הקודם בעליו ושנמכר לחברי הקיבוץ בשלוש לירות. הנשק העיקרי במאבק עם הפשפשים היה פרימוס שדלק ושרף, אולם במהרה פסקו כלכלני הקיבוץ על חסכון בדלק והופסק המאבק.
מתוך "סיפורו של בית" – טקסט של שרה אשל
בשנות ה-60-70 זכינו לרווחה מסוימת. הצילום מהשחזור במוזיאון החינוך.
מטי פיירמן בחדר השינה של דירתה.
באותן שנים יכולנו להתפאר במודרניות.
בצילום – לאה ורדי בדירתה – עם מקרר קטן, קומקום, ורדיו ישן.
ובשנות ה-90 אפשר להרגיש שמדובר בבית של ממש.
היום לכל בית אופי ייחודי משלו. בסלון …
וגם במטבח, שברוב המקרים מאד מרווח.
כקיבוץ של הקיבוץ הארצי, עוד מהימים הראשונים של הקיבוץ לחצור היתה הזדהות פועלית, הזדהות שבאה לביטוי, בין היתר, בהשתתפות בהפגנות של ה-1 במאי.
אין פרטים ספציפיים על הצילום הזה.
המסגרת החינוכית של ילדי הקיבוץ בכיתות א'-ו' נקראת 'חברת הילדים'.
זוהי המסגרת שאחרי שעות בית הספר בה נערכת פעילות בתחומי חינוך, חברה, תרבות, וספורט בהדרכת מדריכים ומטפלות מבוגרים.
חברת הילדים מחולקת ל'מרחבים' שהם קבוצות לפי הגילאים.
בצילום: פתיחת שנת הלימודים בכיתות היסוד – 1968
עד שנות ה 90' חברת הילדים נקראה בשם 'אלומה'. ישנן כמה גרסאות למקור השם. אחת מהן היא שבשנת 1955-6 היו בחברת הילדים שלוש קבוצות: 'שיבולים', 'דגן' ו'עומר', וכשמאגדים אותם יוצרים אלומה.
שלושה המרחבים המרכיבים היום את חברת הילדים נקראים 'עומר' (כיתה א') 'שיבולים' (ב'-ג') ו'אלומה' (ד'-ו'). איך שגלגל מסתובב…
'הנדידה' היא שיחזור נדידת בני ישראל במדבר, המתקיים כל שנה סמוך לסדר פסח, ע"י חברת הילדים.
ההכנות לנדידה מתחילות בהתחלת חופש פסח והן כוללות חלוקת הילדים לשבטים, בנית מתקנים שונים מסנדות, הכנת כלי בישול מקופסאות שימורים וכד'.
כל שבט בוחר לו שם משמות שבטי ישראל, ראש שבט (בד"כ ילד מהקבוצה הבוגרת) ומכין את דגל השבט אותו ישא, כל ילד בתורו, במהלך הנדידה.
יום הנדידה הוא מאורע יחודי: הילדים צועדים בצורה מסודרת, לפי השבטים, כשבראש כל שבט נישא הדגל. על ראשי הילדים 'בנדנות' והמהדרין אף חובשים כפיות "אמיתיות". הקטע הראשון של הנדידה נעשה בתוך הקיבוץ והוא מלווה בקריאות קצובות בנוסח 'שבטים רגל!'. במאסף נמצאת קבוצת המלווים המבוגרים.
יעד הנדידה המסורתי הוא חורשת הזיתים ובשנים עברו היו גם נדידות ל'עמק הנעלם' ולמקומות אחרים. לאחר ההגעה לחורשת הזיתים כל שבט מעמיד את המתקנים השונים שהכין (שולחן אוכל, מתקן לקירור, מתקן לתליית התיקים האישיים וכד'), מכין את האוכל ולאחר מכן את הופעת השבט.
בשעות הצהריים ניתן לראות רכבים רבים עם הורים שעושים דרכם מהקיבוץ לחורשת הזיתים.
בצילום: הנדידה בחברת הילדים – 1958
'הנדידה' הראשונה הייתה ב 1953 ומי שהגו ויזמו אותה היו בני רוזנברג (נהרג ב 1947) וז'קו ירון.
מתברר שקיבוץ הוא יצור בעל יכולת הסתגלות גדולה מאד. הוא נמצא בשינוי מתמיד. לא כל השינויים הם שביעות רצון של כולם, אבל העמידות מוכיחה שהקיבוץ מסוגל להתמודד איתם, ולהכיל אותם.
אחד השינויים הראשונים שבעיני לא מעט בישרו על "סוף הקיבוץ" היה הקומקום החשמלי שחולק לבתי החברים בשנת 1955. לפני חלוקת הקומקומים החברים נאלצו לעלות לחדר האוכל על מנת לשתות משקה חם, וכאשר עשו זאת הם גם פגשו, כמובן, חברים אחרים. היתה חשש שהחלוקה לחדרים יגרום לכך שהחברים יפסיקו להפגש.
זה כנראה לא קרה.
