קטגוריה: 1940 – 1949

לחצור – המקום, לא רק הקיבוץ – כמו לכל מקום, יש היסטוריה. וההיסטוריה הזאת לא מתחילה עם העליה לתל הרוחות. חיו אנשים כאן עוד לפנינו.

הבית הערבי

היו כמה בתים ערביים בשטח עליו הוקם הקיבוץ אך מה שזכה לשם 'הבית הערבי' היה מבנה מגורים בן שתי קומות שעמד כ 120 מטר ממערב לשכונת הכרם. לידו היה מבנה, בן קומה אחת, עם גג רעפים אדום.

בקומת הקרקע של הבית הערבי הייתה באר שילדי הקיבוץ הראשונים היו זורקים לתוכה אבנים ומחשבים את עמקה לפי הזמן שלקח לאבן להגיע לתחתית.

אחד ממבחני האומץ היה לעלות דרך המדרגות השבורות אל הקומה השנייה.

המבנה הנוסף היה, כנראה, מחסן ומבנה לצאן או בקר שמאוחר יותר שימש את ענף הבננות כמחסן לאשכולות הבננות שנקטפו ולפני העמסתם על המשאית שהובילה אותם לשוק.

הבית הערבי חוסל ב 1967 (באותה שנה חוסלו הרבה בתים ערבים….). שברי הבטון שלו, שכונו ע"י הדורות הבאים "האבנים הגדולות בשדה", נמצאים עדיין באותו המקום, מערבית לשכונת הכרם.

סביב 'הבית הערבי' נרקמו הרבה סיפורים ואגדות החל משדים ורוחות השוכנים בו ועד לסיפורים רומנטיים שהתחרשו בין כתליו. הילדים האמינו לכולם, המבוגרים רק לרומנטיקה…

היו עוד 'בתים ערבים' בשטח הקיבוץ: 'הבריכה הוורודה', 'בית הזונות' (שהפך לחדר המוזיקה של המוסד,  ע"ע, והיום האטליה של זאב), והבאר עם עץ התות הלבן, אבל 'הבית הערבי' היה רק אחד.

כשאומרים 'בית האריזה' מתכוונים למבנה שהיה בתוך הפרדס ואשר בו התמקמה ביולי 1946, במשך מספר חודשים, הקבוצה הראשונה של חברי קיבוץ ג' עד שקיבלה אישור לעלות על הגבעה.

בית האריזה היה ממוקם כ-100 מטר מערבית מהאטליה של זאב קרישר, בלב הפרדס, שנקרא אח"כ פרדס א'.

בשנותיו הראשונות של הקיבוץ בית האריזה היה המקום אליו הובאו התפוזים מוינו, נעטפו בנייר מיוחד כנגד ריקבון ונארזו בארגזי עץ לפני שנשלחו לשוק.

כל עבודת הקטיף והאריזה נעשתה בידיים ע"י החברים, עובדי הפרדס.

עם העברת הטיפול בתפוזים למרכזים אזוריים, חוסל בית האריזה.

בדורות האחרונים הבתים של חלק ניכר של העולם עברו שינויים משמעותיים – בחומרי הבנייה, בגודל, באבזור ועוד ועוד. וכך, כמובן, גם בקיבוץ. היום (כך צריך להיות ברור) אנחנו כבר לא גרים בצריפים.

למזלנו, אנחנו עדיין יכולים לטעם, טיפה, מה היה כאשר ראשונים הוותיקים עברו לגבעה. ספק אם יש מישהו היום שהיה רוצה מגורים כאלה.

מי שיטייל בשדרת המוזות ימצא את הצריף ליד הארכיון, וגם ימצא שהצריף מתחדש. אין זה אומר שהוא מתאים שוב למגורים, אבל הוא הרבה יותר מזמין. אז כדאי לבקר.

ומי שייכנס יוכל להתרשם על תנאיי המחייה בשנים הראשונות של הקיבוץ:

לא, כל הכלים האלה לא נוכחו בכל דירה, ולא כולם מאותה תקופה, אבל מדפים מהסוג הזה כן היו.

שימו לב ל-ג'רה באמצע השולחן.

וחשוב לזכור ש-ישנו בצריף כזה.

בחורף 1946 התחילו להתרכז בראשון לציון ראשוני קיבוץ עליה ג' מארה"ב וקנדה. בוגרי התנועה, שעלייתם התעכבה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, והם היו, ברובם, מעל לגיל 25 עם עלייתם.

הם הופנו על ידי הקבוץ הארצי לקבוץ א"י ג' במגמה של איחוד בין שני הגופים. בזמן העליה על הקרקע החצור היו בארץ יותר מ-30 חברי קבוץ עליה ג' אמריקאי.

הגרעין האמריקאי השתלב היטב בחצור והשפיע רבות על אופי הקיבוץ. עם זאת, תהליך הקליטה לא היה ללא קשיים. במפגש במועדון ב-1996 חברי הגרעין סיפרו בכנות כואב על רבים מאלה:

ב-1966, לציון עשרים שנה לעליה של הגרעין האמריקאי, הופקה חוברת בה חברי הגרעין סיפרו על עלייתם.

מתוך דברים על תולדות הגרעין הבולגרי שכתב אברהם כלב בשנת 1990:

חברי קבוץ עליה ג' התחנכו תקופה ארוכה בשורות התנועה עוד בהיותם בבית הספר היסודי. חלק גדול מהחברים למד בבתי ספר תיכוניים, למרות שלא כולם סיימו אותם בחלקם – מסיבות כלכליות ובחלקם מתוך האוירה, שהשתלטה בתנועה ושזילזלה בלימודים כמיותרים להמשך חייהם כחלוצים בארץ. עם צאת השכבה הבוגרת בתנועה להכשרתה הועברה האחריות על הקנים לידי חברי קבוץ עליה ג' ובראשי הגדודים, ראשי הקנים וחברי ההנהגה הראשית היו מביניהם. היתה זו תקופה של צמיחה בתנועה והתרחבות השפעתה בקרוב הנוער.

בהתאם להחלטות הקבוץ הארצי נשלחו חברי קבוץ ג' ל-"מעברות" – חלקם, והיתר לקבוץ "מסילות". כעבור שנה וחצי של הכשרה כגרעינים החליט הקבה"א שכל חברי קבוץ עליה ג' בולגרי יעברו לראשון לציון ושם יתאחדו עם קבוץ א"י ג'. חבלי קליטתם בקבוץ ג' לא היו קשים מרות מוצאם האתני והתרבותי השונה אבל ידיעת השפה העברית, מוסר העבודה הגבוה, שהביאו אתם מארץ מולדתם והקנאות השומרית לערכים שמשו מיד להצלחת התערותם בחיי הקבוץ.

במקלחת הציבורית התקלחו החברים והחברות שנים לא מעטות עד שכל הדירות בקיבוץ היו עם שירותים ומקלחת.

המקלחת הוקמה ב-1947 ועמדה מערבית לאולם ספורט היום. ("במחצבה" בשפת המקום).
זה היה מבנה פח גדול שבפנים חולק לשני מקלחות: חברים וחברות. בכל מקלחת היתה שורת טושים ומולים, לאורך היקור, ספסלי עץ עליהם הניח החבר את השקית עם הבגדים הנקיים. מתחת לספסלים, על הרצפה היו מונחים הכפכפים המיתולוגיים: מלבן עץ בגודל כף רגל בעובי של כ-3 ס"מ עם רצועת גומי בקצה שאליה היו מכניסים את האצבעות.
למרות אי הנוחות שבהם (בלשון המעטה) הם היו פריט מאד פופולארי וקריאות בנוסח "יש כפכפים פנויים?" היו עניין שבשיגרה בזמן שהתקלחו.
קירות המקלחת היו עשויים מפח גלי שעם הזמן נוצרו בו חורי הצצה לשמחת ילדי הקיבוץ (כפי הנראה כתוצאה מפגיעת רסיסי הפגזים שירו המצרים).
בשנים ההן, שהשוויון המוחלט בין גברים ונשים היה ערך עליון, המקלחת הציבורית היה המקום היחידי בקיבוץ בו היתה הפרדה יזומה בין נשים וגברים ("חברות וחברים" בשפת המקום).

בנייתו של קיבוץ דורשת מאמץ פיזי רב. במהלך יום עבודה מפרך מתלכלכים, ולכן יש, כמובן, צורך במקלחת. בשנים הראשונות של הקיבוץ נבנתה מקלחת ציבורית.

עד לתוך שנות ה-80, כאשר שלחברים הוותיקים, וגם למשפחות הצעירות, היו דירות עם מקלחות, חיילים וצעירים אחרי צבא (וגם המתנדבים)עוד הלכו מחדריהם למקלחת ציבורית, שבאותה תקופה עברה ליד הקיטור מאזור המחצבה.

ממש מהימים הראשונים חצור ידע לציין את החג במחול.

קטן וגדול יחדיו …

בתמונה: ???