כדורעף בחצור

עד 2005 היה הכדורעף ‘הספורט הלאומי’ בחצור.
הצטרפות הגרעין הבולגרי לקיבוץ ג’ נתנה דחיפה להתפתחות הכדורעף בקיבוץ ג’ וב-1941 זכתה הקבוצה באליפות ‘הפועל’ שהיתה למעשה אליפות ישראל. במשחק הגמר שנערך במגרש מוטיפיורי בת”א ניצחנו את הפועל חיפה 1:2. ב 1946 זכתה חצור בגביע זייד.
רשימת השחקנים של אותם ימים כללה את מיכה שמבן, ז’קו ירון (אבא של אראלה), ז’קו פרחי (אבא של אורנה ברנזבורג), דוד בסן (נפטר), נני כהן (אבא של מושיקו) ואחרים.
לאחר הפסקה ארוכה חזר הכדורעף לחצור כשחברת הנוער ‘אורנים’ וקבוצת ‘חרמש’ נותנות את הטון. מאז ועד 2005 שהיתה השנה האחרונה לקיום קבוצת כדורעף בחצור, הפך המשחק ליותר ויותר ‘מקצועני’ והקבוצה כללה תמיד גם שחקנים מחוץ לקיבוץ ובשני העשורים האחרונים גם שחקנים מחו”ל. השיא היה בשבת 2000 כשזכינו בגביע המדינה.


המשחקים בשנות ה 60′ 70′ נערכו ב’מגרש הכדוסל’ שהיה משטח בלטות במקום בו עומדים היום הבתים של נטע שריד ודני קביבור. התאורה הייתה שתי שורות מנורות 500 W כ”א שהיו תלויות על כבלים גבוה. לפני כל משחק החשמלאים סשה פיירמן (סבא של קרן ואור) ודוד פרנק (נפטר) החליפו את המנורות השרופות. במהלך המשחק הקהל, שישב על ספסלי עץ (במדרון היורד מהכביש שאחרי המתנ”ס למגרש) היה מעודד את הקבוצה ו…מתפלל שלא ישרפו מנורות במהלך המשחק.
ב 1987 עברו המשחקים לאולם הספורט.
שני השחקנים הבולטים של הקיבוץ היו אוריאל אייזן (בנים) ואראלה ירון (בנות).
בשנות ה 80 התחיל להתפתח הבדמינטון והוא היום ענף הספורט המוביל בקיבוץ.


עוד בראשון לציון לחצור היתה קבוצת כדורעף בנים. בצילום – ז’קו ירון, ז’קו פרחי, דוד בסן.


וגם קבוצת בנות. בצילום: בתיה רמות, יהודית פרחי, ז’קו ירון.

וגם דור הבנים המשיכו את המסורת. בצילום: גדעון אייזן, חגי פלג, ברוך קויפמן, אוריאל אייזן.

אפרוחים

בעלי חיים זקוקים לתשומת לב רבה. יש לדאוג לכך שהם מקבלים את הטיפול המתאים פן הם לא ישרדו ויגדלו. הלולים של חצור מקבלים אפרוחים בני יום ומטפלים בהם עד אשר הם מוכנים לשיווק.


עמנואל גורדון מחזיק אפרוח

וגם באמצעים מודרניים יותר צריכים לשמור על חום האפרוחים.

איאן הלפר משגיח על אפרוחים קטנים.

כאשר האפרוחים גדלים יש צורך להעביר אותם ללול אחר. המלאכה מתבצעת על ידי עובדי הענף, ובעבר גם בעזרה של גיוסים.

הצילום משנת 1977.

אמצעי ההעברה אולי השתנו, אבל עדיין יש צורך להעביר את תרנגולי ההודו למגורים מתאימים יותר לגודלם. 

כך זה נעשה ב-1985.

עגלים

כבר יותר מדור אין בחצור רפת חולבים. אבל אין זה אומר שלא מגדלים עגלים … עד אשר הם גדולים מספיק לשיווק. היום מדובר בענף של אדם אחד, אם כי בעבר הלא רחוק היה מספיק עבודה לצוות אנשי מקצוע.

אוריאל אייזן עם העגלים, ובעבודה בשטח.

מאספקה לצריכה

העולם שלנו היום הוא עולם של שפע. אין גבול לסוגי משחת השיניים שביניהם אפשר לבחור. שמפו? מדפים שלמים גודשים את החנויות. אבל לא תמיד היה כך. בשנותיו הראשונות, וממש עד לשנות ה-70, אפשר להגיד שקיבוץ היה חברה של מחסור. משחת שיניים היתה … אבל רק סוג אחד.


מוניה רוזנברג מאחורי הדלפק של ההספקה הקטנה.

עד לתוך שנות ה-70 ואפילו ה-80 חלק גדול מהאספקה הקטנה היתה דרך אזמנה.


מולי ורדי מקבל הזמנה.

מרסל ברין מטפלת בהזמנה של משה ארנן.

עם השנים, כמובן, המבחר במצרכים נעשה גדול יותר. בקיר אפשר לראות מספר סוגי סיגריות, ובמדפים מוצרי קוסמטיקה מגוונים.

סלביה קדם “מוכרת” ליפה סימון.

סימן ברור לשינוי שהתרחש בצרכנות בקיבוץ אפשר למצוא בעגלות שהיום עומדות לשימוש החברים. אם בעבר הלא כל כך רחוק סל יחסית קטן הספיק לקניות היו החברים משתמשים בעגלות קנייה … ומצליחים למלא אותן מכל טוב.


אורית ליפסון ואברהם ינובסקי בעת ספירת מלאי.

נוע תנוע

יתכן והתמונה שמצטיירת בראש כאשר חושבים על עבודה חקלאית היא של מעדר וקלשון, אבל כבר מראשית הקיבוץ עובדי השדות השתמשו במכונות משוכללות. וככל שהשנים עברו המכונות האלו השתכללו יותר ויותר. הטיפול באלה, ובעיקר בטרקטורים הרבים שפעלו בשדות, היה באחריות המוסך. והמוסכניקים האגדיים היו דוד בר ו-אברהם בן-שלום.

עוד מסורת של החג

היו שנים שבהן מספר רב של חברי קיבוץ עבדו בענפים חקלאיים. אולי אפילו נציג של כל משפחה. אפשר היה לדעת מה גדל בשדות. עם השנים – גם כאשר הוותיקים הזדקנו ומשפחות צעירות יצאו פחות ופחות לטייל בשדות רבים מחברי ותושבי הקיבוץ לא ידעו מה גדל בשדות.

לשם כך נוצרה מסורת חדשה של חגי תשרי – יציאה למטעים כדי להכיר את הגידולים – בשלב מסויים אפרסמונים, ובהמשך רימונים.


אדי בנדיק מסביר ומדגים למשפחות על גידול רימונים.

בלי מים אין יבול

גידולי חקלאיים דורשים מים, ובחצור מי הגשמים אינם מספיקים. יש צורך להשקות.

במשך שנים עובדי השלחין העבירו צינורות בשדות כדי להמטיר על היבולים.

בשנות ה-80 הקוונוע שכלל את ההשקיה. מניחים את הקו, מתכנתים אותו, והוא עובר מעל לשדה.

התוצאה? יבול נאה.

ובכל זאת, גם היום ממשיכים להעביר צינורות בידיים.

מפעל משגשג

מפעל הכספות – Safe Place – הוקם בזמן הנכון. הזמנות רבות זרמו אליו ולתקופה מסויימת הוא העניק גם פרנסה וגם כסף לקיבוץ.

וכמו כמעט כל דבר טוב, בשלב מסויים הוא דעך.

בבית הספר גם לומדים לעבוד

עד לפני כשלושים שנה ילדי כיתות היסוד של חצור למדו בתוך הקיבוץ. לכל קבוצה היה בית ילדים של עצמו – בית שכלל חדרי שינה, חדר אוכל, וגם כיתה. הקבוצה לא רק למדה בשיטה “אינטגרטיבית” – אפשר להגיד שכל החיים היו אינטגרטיביים. בגלל זה גם יום הלימודים כלל שעת עבודה, וחלק משמעותי מהעבודה הזאת היתה במשק הילדים.

במשק ילדי הכיתות האכילו את החיות וניקו את הכלובים, וכך יצרו קשר לא רק עם החיות, אלא גם עם עולם העבודה.

הצילומים משנות ה-80.

כאשר תלמידי הקיבוץ יצאו מהבית לבתי ספר אחרים מקומו המרכזי של המשק דעך. אבל הוא בכל זאת נשאר מקום חשוב עבור הילדים – מקום שנעים לבקר בו, וגם לעבוד בו.

הצילום משנת 2003.

צילום משנות ה-50 המוקדמות.

מרשים לראות עד כמה צילום מלפני עשרים שנה דומה לצילום מלפני כמעט 70 שנה. זאת עדות למקום החשוב שהמשק ממלא בחיי ילדי הקיבוץ.

הכרוניקה של הקיבוץ מדווחת על “חפירת היסודות למשק הילדים” באוגוסט של 1952. היסודות האלו נחפרו היכן שהמשק נמצא עד היום.

ילדי קבוצות חרמש ואילה בבריכה אשר במשק – כנראה מתחילת המשק ממש.

בנוסף למשק הילדים, משנות ה-60 ועוד תחילת שנות ה-70 כאשר ילדי המוסד של חצור עברו ללמוד במסוד צפית, היה גם משק המוסד. המשק היה ממוקם היכן שמרחב אלומה נמצא היום. גם שם הנערים עבדו.

אריה לסטר ויובל בן בשט חולבים עזים.

חליבה נוספת – כנראה ילדי קבוצת מעין.

על פי רוב מה בצילומים שנמצאים בארכיון ניתן להבחין בין מה מראה את משק הילדים ומה מראה את משק המוסד לפי שני מאפיינים – סוג העבודות שמבצעים, וכמובן גיל המצולמים. הארכיון ישמח לזכרונות אישיים של חברים – הן על משק הילדים והן על משק המוסד.

עינת פודר (שנות ה-70) ומור פלג (שנות ה-80) במשק

המשק איננו משרת רק את ילדי הכיתות. גם ילדי הגנים והפעוטונים מבקרים בו. כך היה בשנות ה-80:

צילום משנות ה-80.

וכך גם בימינו:

ילדי סנונית לומדים על חיות במשק

אמנם כמו בעבר המשק נועד בעיקר לילדים, אבל היום  הוא אתר לפעילות משפחתית בחגים ובשבתות:

ארוחה אחרי פעילות משפחתית ב-2003

ארוחה במשק – 2015

וכאשר יש צורך בבנייה או שיפוץ – כמו הקמת משתלה ב-2015 שבצילום כאן – ההורים מתגייסים למשימה:

גלגולה של דירה

הדירה הקיבוצית עברה שינויים רבים – מאוהל רעוע ועד לבית של ממש. יחד עם השינוי הזה גם המינוח השתנה. בסיום יום הלימודים הילדים כבר לא הולכים לחדר, אלא הביתה – ואינם יודעים שפעם כל הקיבוץ היה הבית.

אחד הצילומים הראשונים של המגורים בחצור – בבית האריזה, אם כי היו כאן בתים גם לפני העליה לקרקע.

אין מה להשוות בין המגורים של היום לבין המגורים של הימים הראשונים של הקיבוץ:

צורות שונות היו למגורי החברים באותם הימים: אוהלים, אוהלים ללא ריצוף, ללא חשמל. צריפים, ביניהם “צריף הרכבת”, בן חדרים מספר, שהמה דיירים רבים ופשפשים לרוב. מאבק חריף היה לדיירי הצריף עם הפשפשים העקשניים שהתנחלו בו עוד מימי היות הקיבוץ הקודם בעליו ושנמכר לחברי הקיבוץ בשלוש לירות. הנשק העיקרי במאבק עם הפשפשים היה פרימוס שדלק ושרף, אולם במהרה פסקו כלכלני הקיבוץ על חסכון בדלק והופסק המאבק.

מתוך “סיפורו של בית” – טקסט של שרה אשל

בשנות ה-60-70 זכינו לרווחה מסוימת. הצילום מהשחזור במוזיאון החינוך.

חיים ו-יפה טל בסלון דירתם.

מטי פיירמן בחדר השינה של דירתה.

באותן שנים יכולנו להתפאר במודרניות.
בצילום – לאה ורדי בדירתה – עם מקרר קטן, קומקום, ורדיו ישן.

ובשנות ה-90 אפשר להרגיש שמדובר בבית של ממש.


היום לכל בית אופי ייחודי משלו. בסלון …

וגם במטבח, שברוב המקרים מאד מרווח.

css.php