הדירה הקיבוצית עברה שינויים רבים – מאוהל רעוע ועד לבית של ממש. יחד עם השינוי הזה גם המינוח השתנה. בסיום יום הלימודים הילדים כבר לא הולכים לחדר, אלא הביתה – ואינם יודעים שפעם כל הקיבוץ היה הבית.
אחד הצילומים הראשונים של המגורים בחצור – בבית האריזה, אם כי היו כאן בתים גם לפני העליה לקרקע.
אין מה להשוות בין המגורים של היום לבין המגורים של הימים הראשונים של הקיבוץ:
צורות שונות היו למגורי החברים באותם הימים: אוהלים, אוהלים ללא ריצוף, ללא חשמל. צריפים, ביניהם "צריף הרכבת", בן חדרים מספר, שהמה דיירים רבים ופשפשים לרוב. מאבק חריף היה לדיירי הצריף עם הפשפשים העקשניים שהתנחלו בו עוד מימי היות הקיבוץ הקודם בעליו ושנמכר לחברי הקיבוץ בשלוש לירות. הנשק העיקרי במאבק עם הפשפשים היה פרימוס שדלק ושרף, אולם במהרה פסקו כלכלני הקיבוץ על חסכון בדלק והופסק המאבק.
מתוך "סיפורו של בית" – טקסט של שרה אשל
בשנות ה-60-70 זכינו לרווחה מסוימת. הצילום מהשחזור במוזיאון החינוך.
מטי פיירמן בחדר השינה של דירתה.
באותן שנים יכולנו להתפאר במודרניות.
בצילום – לאה ורדי בדירתה – עם מקרר קטן, קומקום, ורדיו ישן.
ובשנות ה-90 אפשר להרגיש שמדובר בבית של ממש.
היום לכל בית אופי ייחודי משלו. בסלון …
וגם במטבח, שברוב המקרים מאד מרווח.
