כי ההיסטוריה עוד בועטת
המזגן הוא האמצעי המועדף היום לחימום (וגם לקירור) הבית. המזגנים של היום יחסית שקטים, במיוחד בהשוואה למזגני החלון הרועשים שקדמו להם:
עדיין אפשר למצוא תנורים חשמליים עם סליל לוהט. אבל בשנות ה-60 וה-70 התנור הנפוץ היה הפיירסיד – תנור נפט.
מיכלי נפט היו פזורים ברחבי הקיבוץ וכמעט מידי יום במהלך החורף דיירים היו הולכים אליהם למלא את נפט בשביל התנורים שכצפוי הפיצו ריח לא נעים. בגלל זה היה נהוג להניח קליפה של תפוז על המגן של התנור וכך להפיץ ריח נעים יותר תוך כדי חימום הדירה.
היום כמעט הכל עשוי מפלסטיק. ליד מתקן הסודה מופיעות ערימות של קנקני פלסטיק והסועדים ממלאים אותם במים או בסודה ומביאים אותם לשולחן. לפני שנים, הקנקנים (שמשום מה נהגו לקרוא להם קומקומים) היו מנירוסטה, והם עמדו, מלאים במים, על השולחנות שבהם החברים ישבו.
כאשר הקנקן התרוקן אחד הסועדים היה מרים אותו אל על, ואחד מעובדי חדר האוכל היה מזהה את זה כבקשה למלא אותו שוב.
הקנקנים זכו לשימושים נוספים בתוך המטבח, כפי שמעיד הצילום הזה של פנינה הלוי במטבח הילדים.
בשנים שבהן הארוחות בחדר האוכל הוגשו לשולחן (והחברים היו צריכים למלא שולחנות) על כל שולחן נמצאה ציבורית (הידוע גם בשם "כלבויניק"). לתוך הכלי הזה החברים רונו את שאריות האוכל בצלחות שלהם, וכאשר עובד חדר האוכל עבר כדי לנקות את השולחן הוא רוקן את הציבורית שהועברה לשטיפה.
דווקא בצילום מופיעה "מרקיה" – הכלי שלתוכו נמזג מרק שהיה מרכיב חשוב בכל ארוחת צהריים.
הציבורית היתה צרה וגבוהה יותר, כמו בצילום של מכונת שטיפת הכלים:
מידי שבוע החברים, או חבר משפחה אחד, היו עולים דרך מדרגות לתאי המכבסה ושם היו פותחים את חבילת הבגדים (בדרך כלל עטוף בסדין שגם נשלח לכביסה) ומחליטים היכן הולך כל דבר – בגדי עבודה, בגדי שבת, לבנים, סדינים, ועוד.
מספר ימים מאוחר יותר (בתקווה שזה לא יהיה הרבה ימים מאוחר יותר) הכל היה נקי, ומחכה לאיסוף בתאים האישיים/משפחתיים בקומונה.
בתוך הקומונה הבגדים החדשים קופלו והוכנסו לתאים המתאימים. אפשר היה לזהות את בעל הבגד (ולכן לאיזה תא יש להכניס אותו) לפי המספר המשפחתי שהודבק לכל בגד –
אותו מספר שהיום משמש לכלבו, לחדר האוכל ולכל יתר החיובים בקיבוץ.
מספרי הקומונה מלווים אותנו שנים רבות. עוד בשנות ה-60 גושו (שמואל גישן) כתב על הפיכת החבר למספר:
אני, מספרי 345. חברתי – 456. יש לנו שני ילדים: 315 הבן, 567 – הבת. אנו גרים בשכונה הרביעית של הקוטג'ים החדשים. דירתנו – בבנין השני, חדר שלישי מצפון. השכנים שלנו 178 ו-239 מימין, 465 ו-267 משמאל.
היום, הלכתי אל חדר האוכל, שמעתי את מחסנאית הבגדים צועקת אלי מרוק:
– 345! 345! התא שלך בקומונה כבר מלא עד אפס מקום. מהר וקח את בגדים, 345!
אפשר לקרוא את הפילוטון המלא מתוך “בעין שוחקת”.
בתמונה: מרסל ברין מחלקת בגדים נקיים לתאים.
במהלך היום ילדי הפעוטונים והגנים נמצאים בבתי הילדים – וזה כולל ארוחות בוקר וצהריים. בימי הלינה המשותפת, וגם לא מעט שנים אחרי-כן, גם ילדי הכיתות אכלו בבתי הילדים. ארוחות הבוקר הוכנו על ידי העובדים של בתי הילדים, אבל ארוחת הצהריים הובאה מהמטבח אל הבית.
היתה תקופה שבה איזור מיוחד של המטבח – "מטבח הילדים" – הוקדש לאוכל של הילדים, ולכל בית ילדים היו כלים מיוחדים שבהם האוכל הגיע לבית. המטפלת נהגה להגיע למטבח עם עגלה מיוחדת של הגן. עגלות אלו נבנו במסגריית הקיבוץ ובמהלך השנים הם זכו לעיצובים שונים וייחודיים.
הדירה הקיבוצית עברה שינויים רבים – מאוהל רעוע ועד לבית של ממש. יחד עם השינוי הזה גם המינוח השתנה. בסיום יום הלימודים הילדים כבר לא הולכים לחדר, אלא הביתה – ואינם יודעים שפעם כל הקיבוץ היה הבית.
אחד הצילומים הראשונים של המגורים בחצור – בבית האריזה, אם כי היו כאן בתים גם לפני העליה לקרקע.
אין מה להשוות בין המגורים של היום לבין המגורים של הימים הראשונים של הקיבוץ:
צורות שונות היו למגורי החברים באותם הימים: אוהלים, אוהלים ללא ריצוף, ללא חשמל. צריפים, ביניהם "צריף הרכבת", בן חדרים מספר, שהמה דיירים רבים ופשפשים לרוב. מאבק חריף היה לדיירי הצריף עם הפשפשים העקשניים שהתנחלו בו עוד מימי היות הקיבוץ הקודם בעליו ושנמכר לחברי הקיבוץ בשלוש לירות. הנשק העיקרי במאבק עם הפשפשים היה פרימוס שדלק ושרף, אולם במהרה פסקו כלכלני הקיבוץ על חסכון בדלק והופסק המאבק.
מתוך "סיפורו של בית" – טקסט של שרה אשל
בשנות ה-60-70 זכינו לרווחה מסוימת. הצילום מהשחזור במוזיאון החינוך.
מטי פיירמן בחדר השינה של דירתה.
באותן שנים יכולנו להתפאר במודרניות.
בצילום – לאה ורדי בדירתה – עם מקרר קטן, קומקום, ורדיו ישן.
ובשנות ה-90 אפשר להרגיש שמדובר בבית של ממש.
היום לכל בית אופי ייחודי משלו. בסלון …
וגם במטבח, שברוב המקרים מאד מרווח.
המסגרת החינוכית של ילדי הקיבוץ בכיתות א'-ו' נקראת 'חברת הילדים'.
זוהי המסגרת שאחרי שעות בית הספר בה נערכת פעילות בתחומי חינוך, חברה, תרבות, וספורט בהדרכת מדריכים ומטפלות מבוגרים.
חברת הילדים מחולקת ל'מרחבים' שהם קבוצות לפי הגילאים.
בצילום: פתיחת שנת הלימודים בכיתות היסוד – 1968
עד שנות ה 90' חברת הילדים נקראה בשם 'אלומה'. ישנן כמה גרסאות למקור השם. אחת מהן היא שבשנת 1955-6 היו בחברת הילדים שלוש קבוצות: 'שיבולים', 'דגן' ו'עומר', וכשמאגדים אותם יוצרים אלומה.
שלושה המרחבים המרכיבים היום את חברת הילדים נקראים 'עומר' (כיתה א') 'שיבולים' (ב'-ג') ו'אלומה' (ד'-ו'). איך שגלגל מסתובב…
מה עושים ביום שישי אחרי הצהריים, לפני כניסת השבת?
יש המון שאפשר לעשות, ובשנות השישים אחד הדברים האלה היה … לצחצח נעליים.
חשוב לזכור שלא לפני הרבה שנים נעלי עור היו מצרך יקר והיה צורך לשמור עליהן (בזמנו אפילו תיקנו אותן).
בצילום: חיים מאירי מצחצח נעליים.
בשנים האחרונות חלה פריחה בתנועת השומר הצעיר בקיבוץ, אחרי שנים ארוכות של העדר פעילות. אבל בשנות ה-50 וה-60 היה מובן מאליו שבני הקיבוץ יהיו חלק מהתנועה.
בצילום: בני חצור כחלק מצעדה של התנועה.
היו לתנועה היבטים מגוונים. בדומה לצופים היה דגש על טיולים ועל היציאה לטבע ועל פעילות גופנית וספורטיבית.
בני חצור בטיול
פירמידה של בני קבוצת סלע בנשף של התנועה
אבל היה גם פן אידיאולוגי, והציפיה היתה שהשומר יתנהג לפי דפוסי התנהגות ברורים ואף קפדניים. פן זה בא לביטוי במפקדים ובדיונים לקראת קבלת "סמל בוגרים".
ילדי קבוצת עומר מקבלים סמל "בני מצדה" מידי המדריכה רותי ברקאי
ראובן דה-פורטו מחלק סמל בוגרים לחניכי גדוד דביר – 1960
ההחלטה לקבל סמל בוגרים נחשבה להחלטה משמעותית בחיים. המשמעות הזאת באה לביטוי הדיון אשר למטה מתוך מחברת התנועה (שמות הדוברים טושטשו):
בשנת 1995 מספר חברים, בוגרי התנועה משנות ה-60, התכנסו לדיון רפלקטיבי על המקום של קבלת סמל הבוגרים בחייהם אז.
