כי ההיסטוריה עוד בועטת
גן הירק של חצור היה מוקם היכן שהיום שכונת גן יעקב. השכונה קיבלה את שמה בזכות יעקב בן בשט שהיה החבר שבמהלך השנים טיפל בגן הירק.
יעקב בן-בשט בגן הירק
קטיף עגבניות בגן הירק
בימיו הראשונים חברי קיבוץ עבדו בגן הירק, אבל במהלך השנים המלאכה הזאת עברה לידיהם של ילדי הקיבוץ ובני המוסד.
הימים שבהם הקיבוץ שאף לספק את מלוא הצרכים של החבר באמצעות עבודה עצמית עברו מזמן. אבל דווקא עם דור חדש של פנסיונרים יחסית צעירים גן הירק מתחדש.
באופן כללי לכל חבר קיבוץ היה מקום עבודה שאליו הוא קם בבוקר. אבל לא מעט מקומות עבודה בקיבוץ היו זקוקים לידיים עובדות מעבר לצוות הקבוע. לקטיף בפרדס, למשל, או בזמן הזמנה חשובה באמן, היה צורך לגייס חברים, ואף להעביר אותם ממקומם הקבוע למקום שבו הצורך בעובדים היה דחוף.
הטיפול בנושא הזה היה בידיו של סדרן העבודה שקיבל את דרישות של כל ענף ודאג למסור לחברים (ולכוח העבודה הזמני כמו המתנדבים והאולפן) היכן הם יעבדו למחרת. להגיד למישהו לאן הוא צריך היה יחסית פשוט, אבל לשכנע אותו שאין לו ברירה היה הרבה יותר מסובך.
צביקה בר-אמוץ במשרד של סדרן העבודה.
כידוע לכולם, תרנגולות מטילות ביצים. ובני אדם אוכלים ביצים. בלול ההטלה חלוקת העבודה היתה די פשוטה – התרנגולות מטילות, והחברים אוספים את הביצים. לול ההטלה פעל בחצור במהלך שנות ה-50 וה-60.
רבקה גילת, סשה פיירמן ו-זאב כהן קולטים אפרוחים בלול ההטלה.
מטרת הלול, כמובן, היתה ביצים. לשם כך היה צורך לטפל באפרוחים עד שיגדלו ויתחילו להטיל ביצים.
רבקה גילת אוספת ביצים.
בעלי חיים זקוקים לתשומת לב רבה. יש לדאוג לכך שהם מקבלים את הטיפול המתאים פן הם לא ישרדו ויגדלו. הלולים של חצור מקבלים אפרוחים בני יום ומטפלים בהם עד אשר הם מוכנים לשיווק.
עמנואל גורדון מחזיק אפרוח
וגם באמצעים מודרניים יותר צריכים לשמור על חום האפרוחים.
איאן הלפר משגיח על אפרוחים קטנים.
כאשר האפרוחים גדלים יש צורך להעביר אותם ללול אחר. המלאכה מתבצעת על ידי עובדי הענף, ובעבר גם בעזרה של גיוסים.
הצילום משנת 1977.
אמצעי ההעברה אולי השתנו, אבל עדיין יש צורך להעביר את תרנגולי ההודו למגורים מתאימים יותר לגודלם.
כך זה נעשה ב-1985.
העולם שלנו היום הוא עולם של שפע. אין גבול לסוגי משחת השיניים שביניהם אפשר לבחור. שמפו? מדפים שלמים גודשים את החנויות. אבל לא תמיד היה כך. בשנותיו הראשונות, וממש עד לשנות ה-70, אפשר להגיד שקיבוץ היה חברה של מחסור. משחת שיניים היתה … אבל רק סוג אחד.
מוניה רוזנברג מאחורי הדלפק של ההספקה הקטנה.
עד לתוך שנות ה-70 ואפילו ה-80 חלק גדול מהאספקה הקטנה היתה דרך אזמנה.
מולי ורדי מקבל הזמנה.
מרסל ברין מטפלת בהזמנה של משה ארנן.
עם השנים, כמובן, המבחר במצרכים נעשה גדול יותר. בקיר אפשר לראות מספר סוגי סיגריות, ובמדפים מוצרי קוסמטיקה מגוונים.
סלביה קדם "מוכרת" ליפה סימון.
סימן ברור לשינוי שהתרחש בצרכנות בקיבוץ אפשר למצוא בעגלות שהיום עומדות לשימוש החברים. אם בעבר הלא כל כך רחוק סל יחסית קטן הספיק לקניות היו החברים משתמשים בעגלות קנייה … ומצליחים למלא אותן מכל טוב.
אורית ליפסון ואברהם ינובסקי בעת ספירת מלאי.
יתכן והתמונה שמצטיירת בראש כאשר חושבים על עבודה חקלאית היא של מעדר וקלשון, אבל כבר מראשית הקיבוץ עובדי השדות השתמשו במכונות משוכללות. וככל שהשנים עברו המכונות האלו השתכללו יותר ויותר. הטיפול באלה, ובעיקר בטרקטורים הרבים שפעלו בשדות, היה באחריות המוסך. והמוסכניקים האגדיים היו דוד בר ו-אברהם בן-שלום.
בסוף עונת גידול הכותנה היה צורך, כמובן, לקטוף. בשביל זה יש קטפת. מדובר בכלי מוצלח ביותר, אם כי גם כלי קטן בהרבה היה מאד נחוץ כדי לבצע קטיף מוצלח.
המלאכה דרשה ברבה ידיים עובדות, וצוות השלחין היה רב-דורי.
הקטפת שפכה את הכותנה לעגלות, אבל שם היה צורך להדק אותה – עבודה שבה ילדים (וגם מתנדבים מחו"ל) הצטיינו בה.
הקטפת לא הגיעה לכל השדה. היה צורך גם בגיוסים לקטוף את שולי השדה – עבודה שבמיוחד מתאימה למשפחות.
עוד הרבה לפני הקטיף היה צורך בעישוב. הלכו הולך ושוב לאורך השורות הארוכות עם מעדר ביד כדי להוציא את העשבים שיכלו להפריע לגידול הכותנה.
מטפלות בכל קבוצה וגן היו מגיעות למטבח הילדים כדי להביא את כל מנות האוכל לילדים שהוכנו שם. בצהריים הן היו מגיעות בלוויית כמה ילדים (הזריזים שסיימו מקלחת) לקחת עם העגלה של הקבוצה את האוכל המוכן.
על כל עגלה היה שם הקבוצה
על כל נושא כלים היה שם הקבוצה
בדרך כלל היו מארגנים את האוכל כך:
למטה – המרק
מעליו – הדייסות (פסטות)
מעליו – המנה הבשרית
ולמעלה – הסלטים הקרים
פנינה הלוי ו-סימה פורת אוחזות את "נושא הכלים" שהיה לכל קבוצה וגן.
כידוע, עם ישראל מכונה "עם הספר". לספר מעמד חשוב בתרבות היהודית וגם הישראלית. אבל כיצד ניתן להעניק לדורות הצעירים את אהבת הספר? לקיבוץ חצור היתה דרך ייחודית – מפעל שנתי בכיתות היסוד בשם "מפעל הספר".
ילדי אלומה מציגים במפעל הספר – 1966.
חודש אחד במהלך שנת הלימודים הוקדש ל-"מפעל הספר". ילדי הכיתות חולקו לקבוצות מעורבות כאשר כל קבוצה בחרה בספר אחד מתוך רשימה. הילדים קראו את הספר (או לפחות אמרו שקראו את הספר) ולסיום החודש המחיזו קטע מתוכו בערב של כלל הכיתות. גם התפאורה, כמובן, הוכנה על ידי הילדים, והאירוע היה בין המרכזיים של שנת הלימודים.
מחנכי הכיתות מציגים לפני התלמידים.
התלמידים, וגם הוריהם, צופים באחת ההמחזות.
כאשר בית הספר עבר מחצור לישובים אחרים מפעל הספר הפך להיסטוריה. אבל אין זה אומר שהקיבוץ לא המשיך לחפש דרך לנטוע בילדים את אהבת הספר. וכך נולדה מסורת חדשה – ערב המוקדש לספרים – לא רק לילדים אלא גם למבוגרים – שבו ילדי כיתה א' מקבלים סימניה, התחלה חשובה לקראת חיים של הנאה מהקריאה.
מתי הטוסט מוכן? כאשר הוא קופץ, כמובן. אבל לא תמיד היה כך. בימים של הקומקומים החשמליים הראשונים היו גם מצנמים – הרי מה זה כוס קפה בלי פרוסת טוסט!
אבל המצנמים המוקדמים היו בסך הכל סליל לוהט בגוף המכונה, כאשר באמצעות דלתות על קפיץ אפשר היה לפתוח מהצדדים ולהכניס פרוסת לחם וגם להוציא את הטוסט … אם לא שכחנו אותו והוא הפך לפחם.
וגם עם נשרף, היה טעים!
