מפעל הכספות – Safe Place – הוקם בזמן הנכון. הזמנות רבות זרמו אליו ולתקופה מסויימת הוא העניק גם פרנסה וגם כסף לקיבוץ.
וכמו כמעט כל דבר טוב, בשלב מסויים הוא דעך.
קטגוריה: 1990 – 1999
קול העם
קיבוץ הוא חברה די ממוסדת. על אף החלום של תזמורת שמנצחת על עצמה, הרבה מהמתרחש בא דרך המוסדות. שיחת הקיבוץ הוא הריבון, והמזכירות מבצעת, אבל חייב להיות גם נכונות לשמוע את הקולות מן השטח.
כך היה ב-1993 כאשר קבוצת חברים, החרדים לעתיד הקיבוץ, נפגשו "על הדשא" לבחון מה צריך לקרות כדי לחלץ את הקיבוץ מהמשבר הכלכלי העמוק של אז.
מה שהתחיל על הדשא הביא, בהמשך, לשינויים נרחבים בחיי הקיבוץ ועיצב את הקיבוץ כפי שאנחנו מכירים אותו היום.
ודיאו? מי שמע על וידאו?
חלק נכבד מהתרבות בקיבוץ הוא תוצרת עצמית. אבל כמובן לא הכל. אנחנו גם צרכני תרבות. לחברי הקיבוץ נהוג היה להקרין סרט בחדר האוכל כל יום שלישי, ואחרי שאולם הספורט נבנה הסרטים הוקרנו שם.
אבל זה היה לחברים. לילדים בחברת הילדים היה מקרן נפרד, ומחנכי הכיתות היו מזמינים סרטים כדי להקרין אצלם. כמה מילדי הכיתות הוכשרו לעבוד עם מכונת ההקרנה – תפקיד חשוב ומכובד!
מה? לא צריכים למלא שולחנות?
חדר האוכל נבנה ב-1956. עוד לפני חדר האוכל הנוכחי (שהורחב פעמיים מאז) השיטה היתה "למלא שולחנות". הסועדים לא בחרו היכן לשבת, אלא התיישבו לפי המקום הפנוי הבא. היה אפילו קורה שאנשים שנכנסו יחד מצאו את עצמם בשולחנות שונים.
כל זה השתנה כאשר בסוף 1971 הונהג הגשה עצמית בארוחות בוקר. עכשיו אפשר היה למלא את המגש ולבחור לאן להתיישב ולאכול.
בצילום: ירדנה בר-אמוץ וטובה נחתומי מכינות את ארוחת הבוקר בהגשה העצמית
היום נראה לנו הגיוני ביותר שכל אחד יכול לשבת היכן שרוצה. עם זאת, באמצעות "מילוי שולחנות" חברי הקיבוץ נמצאו בקשר עם חברים שמעבר לחוג הקטן של חבריהם. עם כל אי-הנוחות אשר בדבר, היה בזה גם משהו חיובי.
הכנת חדר האוכל לפני ההגשה העצמית דרשה עבודה רבה – השולחנות היו ערוכים לארוחה עם צלחת וכוס לכל סועד, וכל הכלים הדרושים לאותה ארוחה.
הצילום מהתקופה של המעבר להגשה עצמית. השולחנות ערוכים לארוחת צהריים, אבל כבל החשמל התלוי שנראה באמצע הצילום מעיד שבארוחות האחרות החברים לקחו אוכל בעצמם מעגלות שמוקמו בחדר האוכל.
אמנם במהלך כל השנים האוכל לא היה "חינם", אבל החבר הפרטי לא הרגיש ישירות את עלותו. ואז, באמצע שנות ה-90 נערך שינוי מהותי נוסף – התחלנו לשלם ישירות על הארוחות, והחישוב היה לפי מספר המנות שלקחנו. עם השינוי צוות הוודיאו ראיינה את המחסנאים ואת הסועדים על מנת ללמוד על התגובות לשינוי המשמעותי הזה.
המיון השבועי
מידי שבוע החברים, או חבר משפחה אחד, היו עולים דרך מדרגות לתאי המכבסה ושם היו פותחים את חבילת הבגדים (בדרך כלל עטוף בסדין שגם נשלח לכביסה) ומחליטים היכן הולך כל דבר – בגדי עבודה, בגדי שבת, לבנים, סדינים, ועוד.
מספר ימים מאוחר יותר (בתקווה שזה לא יהיה הרבה ימים מאוחר יותר) הכל היה נקי, ומחכה לאיסוף בתאים האישיים/משפחתיים בקומונה.
נקי, מקופל, ומוכן לאיסוף
בתוך הקומונה הבגדים החדשים קופלו והוכנסו לתאים המתאימים. אפשר היה לזהות את בעל הבגד (ולכן לאיזה תא יש להכניס אותו) לפי המספר המשפחתי שהודבק לכל בגד –
אותו מספר שהיום משמש לכלבו, לחדר האוכל ולכל יתר החיובים בקיבוץ.
מספרי הקומונה מלווים אותנו שנים רבות. עוד בשנות ה-60 גושו (שמואל גישן) כתב על הפיכת החבר למספר:
אני, מספרי 345. חברתי – 456. יש לנו שני ילדים: 315 הבן, 567 – הבת. אנו גרים בשכונה הרביעית של הקוטג'ים החדשים. דירתנו – בבנין השני, חדר שלישי מצפון. השכנים שלנו 178 ו-239 מימין, 465 ו-267 משמאל.
היום, הלכתי אל חדר האוכל, שמעתי את מחסנאית הבגדים צועקת אלי מרוק:
– 345! 345! התא שלך בקומונה כבר מלא עד אפס מקום. מהר וקח את בגדים, 345!
אפשר לקרוא את הפילוטון המלא מתוך “בעין שוחקת”.
בתמונה: מרסל ברין מחלקת בגדים נקיים לתאים.
על הקו בין המטבח לבית הילדים
במהלך היום ילדי הפעוטונים והגנים נמצאים בבתי הילדים – וזה כולל ארוחות בוקר וצהריים. בימי הלינה המשותפת, וגם לא מעט שנים אחרי-כן, גם ילדי הכיתות אכלו בבתי הילדים. ארוחות הבוקר הוכנו על ידי העובדים של בתי הילדים, אבל ארוחת הצהריים הובאה מהמטבח אל הבית.
היתה תקופה שבה איזור מיוחד של המטבח – "מטבח הילדים" – הוקדש לאוכל של הילדים, ולכל בית ילדים היו כלים מיוחדים שבהם האוכל הגיע לבית. המטפלת נהגה להגיע למטבח עם עגלה מיוחדת של הגן. עגלות אלו נבנו במסגריית הקיבוץ ובמהלך השנים הם זכו לעיצובים שונים וייחודיים.
גלגולה של דירה
הדירה הקיבוצית עברה שינויים רבים – מאוהל רעוע ועד לבית של ממש. יחד עם השינוי הזה גם המינוח השתנה. בסיום יום הלימודים הילדים כבר לא הולכים לחדר, אלא הביתה – ואינם יודעים שפעם כל הקיבוץ היה הבית.
אחד הצילומים הראשונים של המגורים בחצור – בבית האריזה, אם כי היו כאן בתים גם לפני העליה לקרקע.
אין מה להשוות בין המגורים של היום לבין המגורים של הימים הראשונים של הקיבוץ:
צורות שונות היו למגורי החברים באותם הימים: אוהלים, אוהלים ללא ריצוף, ללא חשמל. צריפים, ביניהם "צריף הרכבת", בן חדרים מספר, שהמה דיירים רבים ופשפשים לרוב. מאבק חריף היה לדיירי הצריף עם הפשפשים העקשניים שהתנחלו בו עוד מימי היות הקיבוץ הקודם בעליו ושנמכר לחברי הקיבוץ בשלוש לירות. הנשק העיקרי במאבק עם הפשפשים היה פרימוס שדלק ושרף, אולם במהרה פסקו כלכלני הקיבוץ על חסכון בדלק והופסק המאבק.
מתוך "סיפורו של בית" – טקסט של שרה אשל
בשנות ה-60-70 זכינו לרווחה מסוימת. הצילום מהשחזור במוזיאון החינוך.
מטי פיירמן בחדר השינה של דירתה.
באותן שנים יכולנו להתפאר במודרניות.
בצילום – לאה ורדי בדירתה – עם מקרר קטן, קומקום, ורדיו ישן.
ובשנות ה-90 אפשר להרגיש שמדובר בבית של ממש.
היום לכל בית אופי ייחודי משלו. בסלון …
וגם במטבח, שברוב המקרים מאד מרווח.
כולם משתתפים
כל אוכלוסיית הקיבוץ משתתף בחג הביכורים בחצור. בנוסף לענפים החקלאיים אנחנו זוכים לביכורים גם של ענפי הייצור, ענפי השרות, ועוד. כמו-כן, על הבמה המרכזית כל הגילאים מקבלים ייצוג.
בצילום: ילדי גן עופרים שרים על החג (שנות ה-90).
ב-1993 טקס הביכורים כמעט במלואו צולם בווידיאו:
כסף, וגם פרנסה, בטוחים
חצור תמיד ידע שיש צורך לגוון את מקורות הפרנסה, ולמצוא עבודה לאוכלוסיות שונות. לקראת סוף שנות ה-80 הוחלט להקים מפעל לכספות המופעלות על ידי קוד או כרטיס. וכך Safe Place יצא לדרך.
