קטגוריה: 1990 – 1999

היום, במאה ה-21, מעטים מאד מחברי הקיבוץ עובדים בחקלאות. אבל קשה להוציא את החקלאות מהקיבוצניק, והמציאות הזאת באה לביטוי בדאגה לכמות הגשמים שיורדים. במהלך השנים מדידת הגשם היתה תפקיד חשוב והאוכלוסיה במלואה עקבה אחרי תצפית הגשמים.

שנים רבות דפי תצפית הגשם הוצגו בלוח המודעות בכניסה המערבית לחדר האוכל, אבל היום ממעטים להכנס דרך הכניסה המערבית, ולכן הדפים מוצגים בלוח התרבות ליד מכונת הכלים.

אינני עוקבים אחרי כמות הגשם בלבד. אנחנו גם בוחנים את כמות המשקעים לעומת השנה הקודמת:

עוד בגבולות עקבו אחר הגשם המעט שירד שם. בחצור במשך שנים ארוכות יעקב בן בשט היה, בין תפקידיו הרבים, המודד "הרשמי" של כמות המשקעים:

אבל היום התפקיד עבר לאסא קצירי שמודד לפני ביתו:

כידוע, לוח המודעות בחדר האוכל איבד חלק מכובד מגדולתו. כבר לא עוברים דרכו לקבל עדכונים. אנחנו זקוקים לשיטות אחרות כדי ליידע אותנו כמה גשם ירד. בחורף 2022 אסא קצירי התחיל להעלות ל-מקומי את הדיווחים:

איך מזהים חבר קיבוץ? יש לא מעט סימנים, אבל אחד הברורים ביותר היה תגית עם מספר על הבגדים. אפשר לסמן באמצעות עט שאיננו נמחק, אבל שיטת הסימון העדיפה ביותר היתה באמצעות פיסת בד עם מספר החבר שהוצמדה והודבקה לבגד באמצעות מכונת התרמית.

היום המכונה יושבת יתומה במה שנשאר מהקומונה – ולידה הנחיות השימוש במקרה הבלתי צפוי שמישהו יצטרך להדליק אותה כדי לסמן בגד:

המספר, כמובן, לא הודבקה לבגד כדי שכולם יידעו שמדובר בקיבוצניק. הצורך המרכזי היה לזהות של מי הבגד כאשר חילקו את הבגדים אחרי הכביסה לתוך התא של החבר.

חדר האוכל ה-"חדש" של קיבוץ חצור נפתח ב-1956. הפתיחה היתה, ללא ספק, אירוע מרגש. אבל חדר האוכל היה לרוב לחברים בלבד.

צילום מ-1956 – ילדי קבוצת שחף – מימין, מיכל רון, מיה כ"ץ, שמעון כהן, ו-רונית קויפמן – צועדים אל חדר האוכל.

רק בסוף 1971, כאשר ילדי קבוצת "שקד" היו בכיתה ו' הוחלט שהילדים האלה יוכלו לאכול את ארוחת הערב עם ההוריהם בחדר האוכל.

אם השנים הכללים נעשו הרבה יותר גמישים. בשנות ה-80 וה-90, למשל, כאשר בית הספר של ילדי כיתות היסוד עוד היה בתוך הקיבוץ, ילדי הכיתות התחילו לאכול ארוחות צהריים בחדר האוכל.

ילדי קבוצת רעים אוכלים ארוחת צהריים בתוך חדר האוכל.

אבל מה שפעם היה חריג הפך לשגרה. היום ילדים לא רק נכנסים לחדר האוכל ואוכלים שם. ב-2022 נפתחה פינה מיוחדת בחדר האוכל – פינה שבה הם יכולים לשחק (או לקרוא ספר, או לשמוע סיפור) בזמן שהוריהם אוכלים.

כאשר הם עברו לבתים החדשים שנבנו עבורם ותיקי הקיבוץ בוודאי הרגישו שהם הגיעו למנוחה ולנחלה. הרי בהשוואה למה שיכונים שלהם בתחילת ההתיישבות בחצור בתיהם החדשים היו שיא הפאר. אבל עם הזמן, כמובן,  אותם בתים מרווחים נעשו צרים.

ותיקי קיבוץ מתרשמים מתחילה של שיפוץ בבתיהם – 1970

בסוף שנות ה-70 נערכו שיפוצים בקוטג'ים שבאותו הזמן עדיין גרו בהם ותיקים.

עם המעבר ללינה משפחתית היה צורך בשיפוצים בבתיהם של משפחות עם ילדים, אבל נעשו גם שיפוצים בבתי הוותיקים.

אליהו ארבל ו-משה נחתומי מניחים רעפים בגגון של בית ותיקים שמשפצים.

אותו שיפוץ היה מאד נחוץ … וגם טעון רגשות עזים, כפי שאפשר ללמוד מסרטון שהופק ב-1992:

ולתוך המילניום החדש השיפוצים נמשכו … אם כי עכשיו על פי רוב באופן פרטי.

עמרם אטקין, מקבוצת שחף, בנם של צבי ו-שושנה אטקין, היה מסגר מחונן שנהרג בתאונת דרכים זמן קצר אחרי שחרורו מצה"ל (1973).

עבודות מתכת שעמרם הכין במסגריה של הקיבוץ נמצאות במספר גינות בחצר הקיבוץ. פסל אחד, הצפרדע, מוכר במיוחד בחצר הקיבוץ. בממוקם בעלייה הדרום מערבית לחדר האוכל ילדי קיבוץ נהגו להאכיל את הצפרדע עם חמציצים שגדלו בקרבת מקום, ואם "מאכלים" רבים נוספים.

סביבת 1990 הצפרדע נעלמה. היא כנראה נלקחה על ידי מבקר בקיבוץ שחשב שגינתו תהיה מקום יותר מתאים עבורה. אפרים הררי לא השלים עם האבדה ובעבודת בילוש חקר את האורחים שהיו בקיבוץ בתקופה שבה צפרדע נעלמה והצליח להחזיר אותה למקומה הרגיל – שם היא נמצאת עד היום.

צפרדע נוספת, ועוד עבודה של עמרם, נמצאות ליד הכניסה לארכיון הקיבוץ.

בשנות ה-80 וה-90 פחות ופחות צעירים הגיעו לאולפן בקיבוץ. זה היה פונקציה של מספר גורמים. היתה פחות עלייה, וגם פחות התעניינות בחיי קיבוץ.  עם זאת, בשנת 1988 אורית שדה, מנהלת האולפן דאז, תיארה בעל התל מחזור דגוש בתלמידים:

חמש שנים מאוחר יותר המצב היה די שונה. השינויים הפנימיים של הקיבוץ הביאו לכך שהמשימתיות דעכה. כמו-כן, במבנה המתהווה של הקיבוץ המשתנה לא היו מקומות עבודה רבים לזמניים. נערכו דיונים על עתיד האולפן (למשל באוגוסט, 1994), וגובשה תוכנית להעברתו לצפית:

תמונת המחזור של מחזור 66 של האולפן – ארבעה מחזורים לפני הסוף. אורית שדה – מנהלת, אמירה אבני – מורה. בין התלמידים נמצאות החברות שלנו קייט בר-דוד וקרינה בדרק. כמו-כן, כיתת הלימוד היתה בצפית, ולא בחצור.

בשעות העבודה הסופרים של חצור עבדו במגוון עבודות – בחקלאות, בתעשייה, ושירותים, ובאופן כללי היכן שדורש. ובאופן די הגיוני הם גם עסקו בהוראה, ובהוראת הלשון העברית באולפן.

צבי אטקין עם המחזור הראשון או השני של האולפן, בשיעור על הדשא.

אנדה הראל-דגן מלמדת בתוך כיתת האולפן.

במשך כ-45 שנים קיבוץ חצור אירח אולפן ללימוד עברית. החל בשנת 1951, עוד בשנים הראשונות של הקיבוץ בחצור, הוחלט לפתוח אולפן. באולפן לא למדו עברית בלבד. הוא הקנה לתלמידיו הזדמנות להכיר את תרבות ישראל ולהדק את הקשר – במיוחד בין המדינה לבין התפוצות.

במהלך השנים תנאיי המגורים, והלימוד, השתפרו. כבר אחרי שנה אחת הסוכנות היהודית דאגה לצריפים לתלמידי האולפן שתחילה גרו באוהלים. בהמשך התנאים המשיכו להשתפר, והתלמידים עברו לבניינים של ממש – פעם באזור המוסד (שדרת המוזות של היום) ופעם במגורים דרומית לחדר האוכל. חברי האולפן עבדו בתפקידים בקיבוץ וידיהם העובדות היו חשובות במיוחד בזמנים של קטיף בפרדס.

חברי אולפן עובדים בפרדס על לובקה סטירנין – בשנות ה-80.

האולפן בחצור שרד עד לאמצע שנות ה-90. במהלך השנים האלו אוכלוסיית האולפן עברה שינויים רבים – פעם עולים חדשים, פעם בני נוער יהודים מהעולם המערבי, ושוב, בתקופת בית ראשון במולדת, עולים מברית המוצעות.

לארי רפופורט עם תלמידים נוספים מהמחזור שלו באולפן – 1971.

עם השנים מערך העבודה בקיבוץ השתנה כך שמקומות עבודה לזמניים – לא רק אולפן אלא גם מתנדבים – הצטמצמו, וזאת היתה אחת הסיבות המרכזיות לסיום החזקת אולפן בחצור, בערך ב-1995.

הרוב המכריע של הקונים בכל-בו חצור הם חברי ותושבי הקיבוץ. סביר להניח שעבורם שקיות ניילון (שלמרבה השמחה עם השנים נעשו מתאימות למחזור) לא פעלו כאמצעי שיווק. הרי עם או בלי פרסום על השקית יחזרו לכל-בו כדי לערוך א הקניות לבית.

 

לעומת זאת, הרבה מהקונים בחצור לטף באו מחוץ לקיבוץ (וגם היו מכירות מחוץ לקיבוץ) ולכן זהות ,המוצר ומקום הייצור, היתה חשובה כדי לקדם את המכירות.

מגפת הקורונה שיבשה את חיי היום-יום שלנו, וגם את החגים. אי אפשר לצאת בתהלוכה לנטוע עצים כאשר עלינו לשמור על ריחוק חברתי. אבל לא רק הקורונה משבשת. בשנת 1991, בזמן מלחמת המפרץ, אמנם יצאנו לנטיעות, אבל הידיים לא היו לגמרי פנויות למלאכת הנטיעה היות שהיה עלינו להחזיק את קופסאות מסכות הגז שהחזקנו קרובות אלינו בכל אשר עשינו.

עפרה הלוי משוחחת עם חברה עם מסכה בעת הנטיעות – 1991.