כי ההיסטוריה עוד בועטת
מידי שבוע החברים, או חבר משפחה אחד, היו עולים דרך מדרגות לתאי המכבסה ושם היו פותחים את חבילת הבגדים (בדרך כלל עטוף בסדין שגם נשלח לכביסה) ומחליטים היכן הולך כל דבר – בגדי עבודה, בגדי שבת, לבנים, סדינים, ועוד.
מספר ימים מאוחר יותר (בתקווה שזה לא יהיה הרבה ימים מאוחר יותר) הכל היה נקי, ומחכה לאיסוף בתאים האישיים/משפחתיים בקומונה.
בתוך הקומונה הבגדים החדשים קופלו והוכנסו לתאים המתאימים. אפשר היה לזהות את בעל הבגד (ולכן לאיזה תא יש להכניס אותו) לפי המספר המשפחתי שהודבק לכל בגד –
אותו מספר שהיום משמש לכלבו, לחדר האוכל ולכל יתר החיובים בקיבוץ.
מספרי הקומונה מלווים אותנו שנים רבות. עוד בשנות ה-60 גושו (שמואל גישן) כתב על הפיכת החבר למספר:
אני, מספרי 345. חברתי – 456. יש לנו שני ילדים: 315 הבן, 567 – הבת. אנו גרים בשכונה הרביעית של הקוטג'ים החדשים. דירתנו – בבנין השני, חדר שלישי מצפון. השכנים שלנו 178 ו-239 מימין, 465 ו-267 משמאל.
היום, הלכתי אל חדר האוכל, שמעתי את מחסנאית הבגדים צועקת אלי מרוק:
– 345! 345! התא שלך בקומונה כבר מלא עד אפס מקום. מהר וקח את בגדים, 345!
אפשר לקרוא את הפילוטון המלא מתוך “בעין שוחקת”.
בתמונה: מרסל ברין מחלקת בגדים נקיים לתאים.
במהלך היום ילדי הפעוטונים והגנים נמצאים בבתי הילדים – וזה כולל ארוחות בוקר וצהריים. בימי הלינה המשותפת, וגם לא מעט שנים אחרי-כן, גם ילדי הכיתות אכלו בבתי הילדים. ארוחות הבוקר הוכנו על ידי העובדים של בתי הילדים, אבל ארוחת הצהריים הובאה מהמטבח אל הבית.
היתה תקופה שבה איזור מיוחד של המטבח – "מטבח הילדים" – הוקדש לאוכל של הילדים, ולכל בית ילדים היו כלים מיוחדים שבהם האוכל הגיע לבית. המטפלת נהגה להגיע למטבח עם עגלה מיוחדת של הגן. עגלות אלו נבנו במסגריית הקיבוץ ובמהלך השנים הם זכו לעיצובים שונים וייחודיים.
בעידן של הטלפונים הסלולריים האישיים קשה לתאר שפעם שיחת טלפון פשוטה היתה דבר מורכב. בתקופה מסוימת הטלפון היחיד של הקיבוץ היה במזכירות והיה צורך לגשת לשם כדי לטלפן, או לקבל שיחה. (היות וגם ביתר המדינה לרבים מחוץ לקיבוץ לא היו טלפונים לא היה צפי לשיחות רבות.) הטלפון הציבורי מוקם באולם הספורט, וגם שם היה תור להשתמש בו. ואז, בסוף שנת 1983, החברים זכו לטלפונים בדירות. אפילו הוחלט על מספר שיחות "חינם" (ז"א כחלק מהתקציב האישי) לחבר. עידן חדש של ממש נפתח … גם אם היום זה נראה כהיסטוריה עתיקה.
קית הול מחלק טלפונים חדשים לחברים
בתקופת הלינה המשותפת ילדי הקיבוץ ישנו בבתי הילדים. כמובן שהיה צורך לשמור עליהם, ולדאוג שהם יוכלו לישון בבטחה. בנוסף לשומרים בשער הקיבוץ שמרו במהלך הלילה בבית התינוקות ושומר אחד סייר בין בתי הילדים. בבית התינוקות הותקן "שמרטף" שקלט רחשים מכל בתי הילדים. לרשות שומר בתי הילדים היה מכשיר קשר שבאמצעותו אפשר היה ליידע אותו מבית התינוקות שילד התעורר באחד מבתי הילדים, ואז הוא היה ניגש למקום כדי לעזור.
קשה להשאר ער לילה שלם, ובאמצע הלילה השומרים התכנסו בבית התינוקות לארוחת לילה. מוזר ככל שהדבר נראה לנו היום, על פי רוב הסידור הזה של לינה בבתי הילדים התקבל לרוב כמובן מאליו. ומוזר גם שאפשר היה לעשן בתוך בית התינוקות.
עוזי, מכשיר הקשר, ומעפרה בבית התינוקות.
במשך הלילה
בליל שבת התנדנדתי להנאתי ב"כסא הסבתא" בבית התינוקות. לילה שקט להפליא, לילה אחרון של שבוע שמירה בבתי הילדים
דעתי כדעת סוזי "הלילה זה נושא שיש לבחון אותו כל פעם מחדש מפני שיש שינויים גדולים".
אין ספק שההורים רגועים, ביודעם שילדיהם ישנים בשקט ושיש טיפול מתאים בשעת הצורך. יודעים אנו את ההשפעה החיובית של שקט ההורים על שלוות ילדיהם.
הופתעתי שיחסית מעטים זוגות ההורים הרגילים לפקוד את פעוטיהם לבקור לילה לפני לכתם לישון. אפשר לחשוב זאת כסימן חיצוני לשלום ושקט.
השתפרו "אמצעי התקשורת". חיובי מאד הנוהג ששומר הלילה עובר את כל קבוצות הילדים ומאחל "לילה טוב".
השמרטף הוא מכשיר פלא, המאפשר להיות ליד ילד בוכה תוך רגע, אולם בוודאי אין להסתפק בהשגים.
הצעתי שכל מטפלת, בליל השמירה הראשון צריכה להתייצב בגמר ההשכבה ולמסור לשומר הלילה על הדברים "הקטנים" אליהם יש לשים לב, כגון שם הארנבת של יגאל הנופלת לו לפעמים בלילה, צבע הספל ממנו רגילה ענת לשתות, כיצד אוהב נח להתכסות, ועד, ועוד…
גיורא בן יהודה – על התל 13.2.1970
במהלך השנים השתפרו "אמצעי התקשורת" כדי לשמור על הילדים. באמצעות ה-"שמרטף" אפשר היה להיות ליד ילד בוכה תוך רגעים ספורים.
מכשיר המשרטף היה מוצב בבית התינוקות ועל ידי לחיצה על הכפתורים יכול היה הושמר לאתר מיד באיזה בית ילדים יש בכי, שיעול, או אי-שקט ומיד היה ניגש ומחפש את הילד שזקוק לעזרתו.
בכל בית ילדים היה תלוי על הקיר במרכז המסדרון רמקול שקלט כל רעש הכי קטן.
קשה להשאר ערים במהלך לילה שלם. נהוג היה שהשומרים (גם בשער וגם בבתי הילדים) היו מתכנסים לבית התינוקות לארוחה – ארוחה שלא פעם נקטעה כאשר ילד באחד מבתי הילדים קרא לעזרה.
וכמובן תפקיד מרכזי של השמירה היה פשוט לדאוג שהילדים יכולים לעבור את הלילה בבטחה.
רחל כהן מאכילה תינוק במהלך הלילה (1979).
בכל בית ילדים היתה מחברת שבה השומר התבקש לדווח על האירועים שהתרחשו במהלך הלילה – מי התעורר, מי בכה, ועוד. לפעמים הדיווח היה ענייני בלבד:
ולפעמים המחברות העניקו לשומרים הזדמנות להרחיב עם הכתיבה היצירתית שלהם:
הדירה הקיבוצית עברה שינויים רבים – מאוהל רעוע ועד לבית של ממש. יחד עם השינוי הזה גם המינוח השתנה. בסיום יום הלימודים הילדים כבר לא הולכים לחדר, אלא הביתה – ואינם יודעים שפעם כל הקיבוץ היה הבית.
אחד הצילומים הראשונים של המגורים בחצור – בבית האריזה, אם כי היו כאן בתים גם לפני העליה לקרקע.
אין מה להשוות בין המגורים של היום לבין המגורים של הימים הראשונים של הקיבוץ:
צורות שונות היו למגורי החברים באותם הימים: אוהלים, אוהלים ללא ריצוף, ללא חשמל. צריפים, ביניהם "צריף הרכבת", בן חדרים מספר, שהמה דיירים רבים ופשפשים לרוב. מאבק חריף היה לדיירי הצריף עם הפשפשים העקשניים שהתנחלו בו עוד מימי היות הקיבוץ הקודם בעליו ושנמכר לחברי הקיבוץ בשלוש לירות. הנשק העיקרי במאבק עם הפשפשים היה פרימוס שדלק ושרף, אולם במהרה פסקו כלכלני הקיבוץ על חסכון בדלק והופסק המאבק.
מתוך "סיפורו של בית" – טקסט של שרה אשל
בשנות ה-60-70 זכינו לרווחה מסוימת. הצילום מהשחזור במוזיאון החינוך.
מטי פיירמן בחדר השינה של דירתה.
באותן שנים יכולנו להתפאר במודרניות.
בצילום – לאה ורדי בדירתה – עם מקרר קטן, קומקום, ורדיו ישן.
ובשנות ה-90 אפשר להרגיש שמדובר בבית של ממש.
היום לכל בית אופי ייחודי משלו. בסלון …
וגם במטבח, שברוב המקרים מאד מרווח.
נדמה שכל כמה שנים הקיבוץ צריך לבחון את עצמו. יש לו ערכים. יש לו שאיפות. אבל אלה אינם חקוקים בסלע. הם משתנים עם השנים, ועם האנשים שחיים בו. צומת אחד שבו שאלנו את השאלות האלו היה ב-1980 במסגרת של דיוני "שיח וחשיבה". החברים חולקו לקבוצות של כ-15 חברים ונפגשו ליומיים ארוכים שבהם בעזרת הנחייה הם התבקשו לברר לעצמם מה הם עושים כאן, וגם למצוא את המשותף בינם לבין יתר החברים.
קבוצה אחת נפגשת בחדר האוכל.
דוד בסן וחגי פלג בחוג במועדון.
חוג שנפגש בחדר המדריך.
בתחילת שנות ה-80 ותיקי הקיבוץ התחילו לצאת לפנסיה. וכאשר לא היה צורך לקום לעבודה בבוקר אפשר היה להשאר ער, וערני, לתוך הערב. באותן שנים קמה "המדרשה לעיון ובירור" – מסגרת של קורסים בחודשי החורף בהם חברים מכל שכבות הגיל נפגשו לשמור הרצאות ולדון על סוגיות מהותיות. מרצים מהבכירים בארץ הגיעו אלינו ללמד.
חוגים גדולים נפגשו במועדון (וגם בחדר האוכל)
בצילום: ד"ר אברהם אמיר מרצה על מקורות מארון הספרים היהודי.
אבל היה ביקוש רב, וכיתות רבות נוצלו כדי לקיים את המפגשים.
יאיר צבן מרצה באחת מכיתות המוסד.
גם הספרייה וחדר הווידאו הפכו לכיתות לימוד.
החוגים החזיקו מעמד לשמך ארבע שנים, ובאותם ימים היו גורם מלכד לחברה רב גילית.
הפעילות הפוליטית של חצור באה לביטוי בדרכים שונות. במהלך השנים חברי חצור היו פעילים בסניפים של מפ"ם באיזור, והיו גם נציגים של התנועה הקיבוצית במוסדות המפלגה וגם במוסדות לאומים. והיתה, כמובן, גם השתתפות פעילה בארגונים חוץ-פרלמנטריים שביקשו להשפיע על האופי המדינה. היו חברים שבזמן הפעילות הפוליטית שלהם פגשו אנשים נבוכים שאמרו "אבל אין עכשיו בחירות!".
אך אין זה אומר שכאשר נדרשו לכך החברים לא הלכו לקלפי והצביעו. בנוסף לכך שפחות או יותר כל אוכלוסיית הקיבוץ מצביעה, חברים רבים איישו ועדות הקלפי – בקיבוץ ובישובים אחרים.
בצילום: וידה אלמוג, ברמה חלמיש, לאה בן-יהודה
עומדים על הרגליים בשעות העבודה. הולכים בהן כדי להגיע ממקום למקום. כאשר רוצים לנוח, מתיישבים, ונותנים גם לרגליים לנוח. אבל אפשר גם לרקוד. וכך כל הגילאים עושים בחצור.
ילדי קבוצת ערבה רוקדים ברחבת המועדון.
ותיקים קיבוץ – אריה וחוה רוזנברג, רחל בסן, יענקל'ה נחתומי – רוקדים בחדר האוכל
שבתאי ברין ושושנה אטקין מדגימים ריקוד אמריקאי
כמובן שאיננו רוקדים בחגים ובמסיבות בלבד. יש אירועים רבים שבהם רוקדים, וגם כאלה שבהם צופים במחולות. וגם לומדים לרקוד – כמו שעשו רבות מבנות הקיבוץ כאשר הן היו תלמידות כיתות היסוד, בחוג ריקוד בקיבוץ כפר מנחם.
