קטגוריה: 1980 – 1989

מפעל הכספות – Safe Place – הוקם בזמן הנכון. הזמנות רבות זרמו אליו ולתקופה מסויימת הוא העניק גם פרנסה וגם כסף לקיבוץ.

וכמו כמעט כל דבר טוב, בשלב מסויים הוא דעך.

כידוע, עם ישראל מכונה "עם הספר". לספר מעמד חשוב בתרבות היהודית וגם הישראלית. אבל כיצד ניתן להעניק לדורות הצעירים את אהבת הספר? לקיבוץ חצור היתה דרך ייחודית – מפעל שנתי בכיתות היסוד בשם "מפעל הספר".

ילדי אלומה מציגים במפעל הספר – 1966.

חודש אחד במהלך שנת הלימודים הוקדש ל-"מפעל הספר". ילדי הכיתות חולקו לקבוצות מעורבות כאשר כל קבוצה בחרה בספר אחד מתוך רשימה. הילדים קראו את הספר (או לפחות אמרו שקראו את הספר) ולסיום החודש המחיזו קטע מתוכו בערב של כלל הכיתות. גם התפאורה, כמובן, הוכנה על ידי הילדים, והאירוע היה בין המרכזיים של שנת הלימודים.

מחנכי הכיתות מציגים לפני התלמידים.

התלמידים, וגם הוריהם, צופים באחת ההמחזות.

כאשר בית הספר עבר מחצור לישובים אחרים מפעל הספר הפך להיסטוריה. אבל אין זה אומר שהקיבוץ לא המשיך לחפש דרך לנטוע בילדים את אהבת הספר. וכך נולדה מסורת חדשה – ערב המוקדש לספרים – לא רק לילדים אלא גם למבוגרים – שבו ילדי כיתה א' מקבלים סימניה, התחלה חשובה לקראת חיים של הנאה מהקריאה.

חצור לטף היה מפעל לכל דבר (אם כי, לא כמו במזרח הרחוק הוא לא הרוויח מניצול העובדים). מוצריו נמכרו בחנות המפעל, דרך תערוכות, וכמובן שגם דרך פרסומות.

בני חצור מדגימים בגדים של חצור לטף – לפרסומת.

ילדי חצור לא כיכבו רק בצילומים – היו גם סרטוני "תצוגת אופנה", אם כי אלה היו כנראה לתצרוכת פנימית בלבד:

ב-1996:

וגם ב-1997:

ואם כבר מפרסמים, יש עוד דרך חשובה לשיווק.

חצור לטף סיפק מקום עבודה לנשים שגם אם יצאו ממעגל העבודה באופן רשמי ועדיין יכלו לתרום המון. מדובר בעבודה מקצועית מאד.

רחל כהן גוזרת

אבל כמו בכל מקום עבודה שמכבדת את עצמה הוא גם אפשר מפגש חברתי – במיוחד בשעות של הפסקת עשר.

בצילום: מרים נדיב ו-רחל בסן בארוחת עשר בחצור לטף.

 

תעשיית הבגדים היא תעשייה מכובדת מאד. היא דורשת מיומנויות רבות, וגם כישורי ניהול. במילים אחרות, סוג העבודה שבהחלט מתאים לנשים.

בשנות ה-80, חברות הקיבוץ הוותיקות התחילו לצאת ממעגל העבודה, אבל הן עדיין יכלו לתרום. הוחלט להקים מפעיל – חצור לטף – שיכין בגדים לא רק לילדי הקיבוץ, אלא גם לשווק לשוק המקומי.

מלוינה ירון ו-יהודית פרחי עוזרות לילד בקיבוץ לבחור בגד.

ובמהלך השנים היו חברות קיבוץ שראו בביגוד (וכלי בית ועוד) מרחב מתאים ליזמות.

מפעל הסויה סולבר ממוקם באשדוד – נסיעה של כעשרים דקות מהקיבוץ. אפשר היה לחשוב שהמרחק הזה יצר ניתוק מהקיבוץ, אבל חברי הקיבוץ שהצביעו על קניית המפעל לא התעניינו במקומות העבודה ועל הרווחים בלבד – הם התעניינו לדעת מה קורה במפעל, כיצד הוא עובד.

בשלבים המוקדמים של הפעלת המפעל אורגנה ביקורים בו, והחברים נסעו כדי ללמוד מה קורה בו.

אורי אשל, המנכ"ל הראשון של סולבר, מסביר לחברי קיבוץ על תהליכים במפעל (1988).

היום יש מחשב אישי אחד (לפחות) בכל בית, והטלפונים הסלולריים שלנו הם בעצם מחשבים רבי עוצמה. אבל לא לפני יותר מדי שנים המחשב האישי היה מצרך נדיר. ובקיבוץ קשה היה לכנות אותו "אישי". בשנות ה-80, מספר מחשבי Commodore 64 נמצאו בחדרים מתחת למרחב אלומה. ילדי הכיתות קיבלו הדרכה מרחל ארנן (ובהמשך הם הילדים הדריכו את רחל) על השימוש במחשבים האלה שלרוב הכילו משחקים.

עד לפני כשלושים שנה ילדי כיתות היסוד של חצור למדו בתוך הקיבוץ. לכל קבוצה היה בית ילדים של עצמו – בית שכלל חדרי שינה, חדר אוכל, וגם כיתה. הקבוצה לא רק למדה בשיטה "אינטגרטיבית" – אפשר להגיד שכל החיים היו אינטגרטיביים. בגלל זה גם יום הלימודים כלל שעת עבודה, וחלק משמעותי מהעבודה הזאת היתה במשק הילדים.

במשק ילדי הכיתות האכילו את החיות וניקו את הכלובים, וכך יצרו קשר לא רק עם החיות, אלא גם עם עולם העבודה.

הצילומים משנות ה-80.

כאשר תלמידי הקיבוץ יצאו מהבית לבתי ספר אחרים מקומו המרכזי של המשק דעך. אבל הוא בכל זאת נשאר מקום חשוב עבור הילדים – מקום שנעים לבקר בו, וגם לעבוד בו.

הצילום משנת 2003.

צילום משנות ה-50 המוקדמות.

מרשים לראות עד כמה צילום מלפני עשרים שנה דומה לצילום מלפני כמעט 70 שנה. זאת עדות למקום החשוב שהמשק ממלא בחיי ילדי הקיבוץ.

הכרוניקה של הקיבוץ מדווחת על "חפירת היסודות למשק הילדים" באוגוסט של 1952. היסודות האלו נחפרו היכן שהמשק נמצא עד היום.

ילדי קבוצות חרמש ואילה בבריכה אשר במשק – כנראה מתחילת המשק ממש.

בנוסף למשק הילדים, משנות ה-60 ועוד תחילת שנות ה-70 כאשר ילדי המוסד של חצור עברו ללמוד במסוד צפית, היה גם משק המוסד. המשק היה ממוקם היכן שמרחב אלומה נמצא היום. גם שם הנערים עבדו.

אריה לסטר ויובל בן בשט חולבים עזים.

חליבה נוספת – כנראה ילדי קבוצת מעין.

על פי רוב מה בצילומים שנמצאים בארכיון ניתן להבחין בין מה מראה את משק הילדים ומה מראה את משק המוסד לפי שני מאפיינים – סוג העבודות שמבצעים, וכמובן גיל המצולמים. הארכיון ישמח לזכרונות אישיים של חברים – הן על משק הילדים והן על משק המוסד.

עינת פודר (שנות ה-70) ומור פלג (שנות ה-80) במשק

המשק איננו משרת רק את ילדי הכיתות. גם ילדי הגנים והפעוטונים מבקרים בו. כך היה בשנות ה-80:

צילום משנות ה-80.

וכך גם בימינו:

ילדי סנונית לומדים על חיות במשק

אמנם כמו בעבר המשק נועד בעיקר לילדים, אבל היום  הוא אתר לפעילות משפחתית בחגים ובשבתות:

ארוחה אחרי פעילות משפחתית ב-2003

ארוחה במשק – 2015

וכאשר יש צורך בבנייה או שיפוץ – כמו הקמת משתלה ב-2015 שבצילום כאן – ההורים מתגייסים למשימה:

ט"ו בשבט הוא חג של נטיעות. אבל בקיבוץ, כמו בישראל באופן כללי, עם השנים נתקלנו בבעיה מעניינת. אחרי שנים רבות של נטיעות לא קל למצוא מקומות שאין בהם עצים.

בשנות ה-80 זאת היתה בעיה קטנה יותר, והצילום כאן הוא מהשנים ההן, כנראה מאחורי שכונת ה-28.

טלוויזיה לכל משפחה חולקה באמצע שנות ה-70 – מכשירים כבדים עם תמונה שחור-לבן … ותחנה אחת שאפשר היה לצפות בה. הצפייה המשפחתית היתה, כמובן, שונה מאד מהצפייה המשותפת כאשר לקיבוץ היה מכשיר אחד, ובהמשך מספר מכשירים ציבוריים.

הצפייה המשפחתית הפכה לחלק חשוב בשעות הבילוי – במיוחד כאשר בארץ פותחו תוכניות לילדים.

בתמונה: משפחת רוסיאנסקי במרפסת הבית בשעות אחר הצהריים.