כי ההיסטוריה עוד בועטת
היום, כאשר ילדי הקיבוץ ישנים בבתי הוריהם, מוזר לחשוב שבימי הלינה המשותפת אמהות בקיבוץ "מסרו" את התינוקות שלהם לבית התינוקות בגיל שישה שבועות. היום התינוקות מגיעים לשם אחרי מספר חודשים, והם כמובן שם רק לשעות היום.
מטפלות התינוקות היו מקצועיות ביותר – הרי ההורים מסרו לידיהן היקר מכל.
יעל ארבל בבית התינוקות.
בשנים הראשונות הדאגה המרכזית של הקיבוץ, ושל חברי הקיבוץ, היתה הפרנסה. קיבוץ איננו יכול להתקיים אם הוא איננו מצליח להתפרנס. אין זה אומר שלא דאגו לנפש. היתה ספרייה, והיתה מוסיקה, הוכנו הצגות. לרגע אלה לא נזנחו. ובכל זאת, קשה היה למצוא תקציבים לאמנות.
בינואר 1975 הוקמה ועדת אמנים שתפקידה היה לתמוך בצרכים בחברי הקיבוץ שעסקו באמנות ממגוון סוגים.
בצילום: יהודה אלעזר, דב אורנר, זאב קרישר (מהגב), קלאוס טוביאס משוחחים בעת תערוכה.
בתקופה של הלינה המשותפת (שנמשך עד 1991) הרוב המכריע של שעות היום של ילדי הקיבוץ היו בבתי הילדים. וכך היה גם עבור ילדי הגן. בגן (ובפעוטון) היתה פינת אוכל, פינות משחקים, חצר, מקלחת וחדרי שינה.
במשך שנים רבות גן ניצנים היה הגן ה-"ראשי" של הקיבוץ.
אבל עם ריבוי הילודה בקיבוץ היה צורך בגן נוסף. הוא נבנה באמצע שנות ה-70 – גן עפרים – שמלכתחילה תוכנן להיות מותאם ללינה המשותפת.
כמו בגן ניצנים, גם בעופרים היו אותן הפינות, אבל עיצוב הגן היה כך שמפינת המטבח שבה המטפלת (וכן, על פי רוב מדובר במטפלות ולא מטפלים) יכלה לראות את כל המתרחש בגן – באיזורי המשחק, וחדרי השינה לפניה, ובמקלחת מאחוריה.
תוכנית הבנייה של גן עפרים.
עד 2005 היה הכדורעף 'הספורט הלאומי' בחצור.
הצטרפות הגרעין הבולגרי לקיבוץ ג' נתנה דחיפה להתפתחות הכדורעף בקיבוץ ג' וב-1941 זכתה הקבוצה באליפות 'הפועל' שהיתה למעשה אליפות ישראל. במשחק הגמר שנערך במגרש מוטיפיורי בת"א ניצחנו את הפועל חיפה 1:2. ב 1946 זכתה חצור בגביע זייד.
רשימת השחקנים של אותם ימים כללה את מיכה שמבן, ז'קו ירון (אבא של אראלה), ז'קו פרחי (אבא של אורנה ברנזבורג), דוד בסן (נפטר), נני כהן (אבא של מושיקו) ואחרים.
לאחר הפסקה ארוכה חזר הכדורעף לחצור כשחברת הנוער 'אורנים' וקבוצת 'חרמש' נותנות את הטון. מאז ועד 2005 שהיתה השנה האחרונה לקיום קבוצת כדורעף בחצור, הפך המשחק ליותר ויותר 'מקצועני' והקבוצה כללה תמיד גם שחקנים מחוץ לקיבוץ ובשני העשורים האחרונים גם שחקנים מחו"ל. השיא היה בשבת 2000 כשזכינו בגביע המדינה.
המשחקים בשנות ה 60' 70' נערכו ב'מגרש הכדוסל' שהיה משטח בלטות במקום בו עומדים היום הבתים של נטע שריד ודני קביבור. התאורה הייתה שתי שורות מנורות 500 W כ"א שהיו תלויות על כבלים גבוה. לפני כל משחק החשמלאים סשה פיירמן (סבא של קרן ואור) ודוד פרנק (נפטר) החליפו את המנורות השרופות. במהלך המשחק הקהל, שישב על ספסלי עץ (במדרון היורד מהכביש שאחרי המתנ"ס למגרש) היה מעודד את הקבוצה ו…מתפלל שלא ישרפו מנורות במהלך המשחק.
ב 1987 עברו המשחקים לאולם הספורט.
שני השחקנים הבולטים של הקיבוץ היו אוריאל אייזן (בנים) ואראלה ירון (בנות).
בשנות ה 80 התחיל להתפתח הבדמינטון והוא היום ענף הספורט המוביל בקיבוץ.
עוד בראשון לציון לחצור היתה קבוצת כדורעף בנים. בצילום – ז'קו ירון, ז'קו פרחי, דוד בסן.
וגם קבוצת בנות. בצילום: בתיה רמות, יהודית פרחי, ז'קו ירון.
וגם דור הבנים המשיכו את המסורת. בצילום: גדעון אייזן, חגי פלג, ברוך קויפמן, אוריאל אייזן.
היום, כאשר לרוב מאיתנו יש זמן פנוי, חברי קיבוץ רבים פונים לאמנויות ולמלאכות. לא מעטים מאלה מתגלים כמוכשרים מאד ואנחנו נהנים לראות את יצירותיהם בתערוכות בגלריה.
אבל היו, ויש, אמנים שגם "מוכרים" כ-אמנים – חברים אשר רשומים באגודות האמנים הישראליות.
הצריף שעמד בסמוך לגן ניצנים, מצד מזרח, נקרא 'הגן הירוק'.
הגן הירוק היה במקור בית המגורים של קבוצת 'חרמש' ב'ראשון'. גם לאחר שהועבר מ'ראשון' לחצור, הוא שימש כגן של קבוצת 'חרמש'. בהמשך היה גן של מספר קבוצות בקיבוץ.
בשנת 1961 הגן הירוק שופץ, הוסיפו לו עוד חדר, והוא הפך למרכז המוסדות הכלכליים של הקיבוץ: מזכירות, מרכז משק, הנהלת חשבונות והדואר.
ומתי צבעו אותו בירוק?
לא ברור… אבל הוא לא היה ירוק כאשר הגיע 'מראשון'. וגם לא כששימש כגן של 'חרמש' בחצור. כפי הנראה הוא נצבע מיד אח"כ שכן ידוע שהקבוצות הבאות כבר היו 'בגן הירוק'.
יתכן שהוא נצבע בירוק יותר מפעם אחת כי כאשר הפך למרכז המוסדות הכלכליים נכתב בעל התל שהוא נצבע בירוק "כדי לשמור עליו יותר טוב וכדי להקל על זיהויו ע"י אנשים מבחוץ".
הגן הירוק עמד על תילו במשך קרוב לחמישים שנה ותקופה ארוכה, עד שנהרס, שימש כמחסן לחומרי בנייה.
עד לבניית אולם הספורט, והעברת המשרדים של הקיבוץ למשרדים שנפתחו שם, הן בקומת הקרקע ובקומה השנייה, מרכז המשק, הנהלת החשבונות של הקיבוץ, המרכזייה, עוד מוקמו בגן הירוק.
אילנה בארי ו-עדה חלמיש במשרד, כנראה בתוך הגן הירוק.
באופן כללי לכל חבר קיבוץ היה מקום עבודה שאליו הוא קם בבוקר. אבל לא מעט מקומות עבודה בקיבוץ היו זקוקים לידיים עובדות מעבר לצוות הקבוע. לקטיף בפרדס, למשל, או בזמן הזמנה חשובה באמן, היה צורך לגייס חברים, ואף להעביר אותם ממקומם הקבוע למקום שבו הצורך בעובדים היה דחוף.
הטיפול בנושא הזה היה בידיו של סדרן העבודה שקיבל את דרישות של כל ענף ודאג למסור לחברים (ולכוח העבודה הזמני כמו המתנדבים והאולפן) היכן הם יעבדו למחרת. להגיד למישהו לאן הוא צריך היה יחסית פשוט, אבל לשכנע אותו שאין לו ברירה היה הרבה יותר מסובך.
צביקה בר-אמוץ במשרד של סדרן העבודה.
בעלי חיים זקוקים לתשומת לב רבה. יש לדאוג לכך שהם מקבלים את הטיפול המתאים פן הם לא ישרדו ויגדלו. הלולים של חצור מקבלים אפרוחים בני יום ומטפלים בהם עד אשר הם מוכנים לשיווק.
עמנואל גורדון מחזיק אפרוח
וגם באמצעים מודרניים יותר צריכים לשמור על חום האפרוחים.
איאן הלפר משגיח על אפרוחים קטנים.
כאשר האפרוחים גדלים יש צורך להעביר אותם ללול אחר. המלאכה מתבצעת על ידי עובדי הענף, ובעבר גם בעזרה של גיוסים.
הצילום משנת 1977.
אמצעי ההעברה אולי השתנו, אבל עדיין יש צורך להעביר את תרנגולי ההודו למגורים מתאימים יותר לגודלם.
כך זה נעשה ב-1985.
היום נגריית הקיבוץ עוסקת בעיקר בתיקונים ובקשות של החברים. משימותיה לפני דור היו מאד דומות, אבל בהיקף הרבה יותר גדול. ועוד בימים הראשונים של הקיבוץ אמן לא היה רק מפעל ליציקת לחץ – ה-"נ" באמן ציינה נגריה והיא מלאה מקום של כבוד בייצור של הקיבוץ.
עם השנים מיקוד הנגריה עבר לתצרוכת פנימית, אבל הזמנות מהענפים ומהחברים גרמו לכך שהמקום יעסיק מספר נגרים.
ז'קו ירון בנגריה.
מה היינו עושים בלי חשמל? הוא נחוץ לנו לאור, לקירור (וחימום), לשלל המכשירים האישיים שלנו, וכמובן גם בחצר הקיבוץ. אם יש הפסקת חשמל האוכל במקרר עשוי להתקלקל – לא נעים, אבל לא עד כדי כך נורא. אבל אם אין חשמל במטבח כל האוכל שם יתקלקל, לא נוכל לשטוף את הכלים, ועוד.
בנוסף, כל התכנסות קיבוצית דורשת תאורה והגברה. אי אפשר בלי החשמלאים.
דוד פרנק מטפל בתאורה בבית פרטי – שנות ה-70.
