מטע השקדים … הפקאנים

הקירבה של חצור לבסיס של חיל אויר משפיעה עלינו במגוון דרכים. אנחנו אמנם אמנם יותר מכל דבר אחר אנחנו מרגישים את הרעש, אבל הקירבה הזאת השפיעה גם על החקלאות. אם השתכללות המטוסים הבסיס הזדקק השטח גדול יותר, ושדות חצור היו המקום ההגיוני לזה. כך קרה שחצור "זכה" לשטח בהחלפה – מטע שקדים על כביש 4, דרומית לצומת עד הלום, שעם השנים הפך למטע הפקאנים.

מנחם חצרוני ואורי מלמד מספרים קצת על ההיסטוריה של המטע.

הקשר של הקיבוץ למטע הפקאן לא נותק כאשר הוא נעקר. חצר הקיבוץ מלא בעצי פקאן והמטייל בחצר היום ימצא עצים רבים … ואגוזים על הקרקע.

 

הטיל

מתקן שעשועים, בצורת טיל, שהתנשא לגובה של כ 10 מטר ועמד שנים רבות בגן בשעשועים ליד גני הילדים.

מקומו של הטיל היה, אמנם, בחצר בין הגנים אבל הוא היה בעיקר מקום בילוי משפחתי בשעות הבילוי.

בתחתית הטיל היה פתח דרכו נכנס הילד ומשם, היה מטפס בסולם עד לראש הטיל. מראש הטיל ועד למטה הייתה מגלשה גלית בה התגלש הילד עד הגיעו בחזרה לקרקע לשמחת ההורים המודאגים.
הטיל נבנה במסגריית הבית ע"י דוד קדם (בנה של סילביה) ל'יום הילד' 1968. מאוחר יותר נוספו לו גשר ומגלשה גלית אותם בנה משה בן-חיים.
הטיל, הגם שמעולם לא התרומם מעל הקרקע, היה מקור של פעילות מאתגרת לקבוצות רבות של ילדי הקיבוץ.
בשנת 2009 חוסל הטיל מטעמי בטיחות.

החברה שבונה את עצמה

היו ימים שבהם חשבו שקיבוץ יכול להיות תזמורת "שמנצחת על עצמה". כאשר הקיבוץ גדל נעשה ברור שיש צורך מוסדות ש-"מנהלים" את הענפים ומסדירים את חיינו. ומתוך כל אלה ה-"מוסד" הראשי היה שיחת הקיבוץ שהחליט על עניינים קטנים כגדולים.


בצילום של שיחת קיבוץ בחדר האוכל רואים את גג העזרה כאשר הוא סגור. היום אותו גג כבר איננו, אבל פעם הוא נפתח … ויש עדות מצולמת אחת לכך.

במוצאי שבת חברים רבים נהגו להכנס לחדר האוכל (ובהמשך במועדון) שם דנו, וגם הצביעו, על היבטים רבים של חיינו.

שיחת הקיבוץ היתה סימן ברור לתרבות הקיבוצית הקולקטיבית/שיתופית. הרי חברי הקיבוץ התכנסו יחדיו כדי להחליט על אורחות חייהם. אבל היו סימנים נוספים – שגם הם נראו בחדר האוכל. ברבים מערבי השבת של שנות ה-60 וה-70 החברים לא רק עלו לחדר האוכל על מנת לאכול את סעודת השבת, אלא גם להשתתף בקבלת שבת שבה "פרשת השבוע" סקרה על הנעשה בשבוע החולף ויצרה תחושה של שותפות גורם.

המבוא מתוך חוברת "שבת שלום" עם "פרשות השבוע של כל שבוע שערך לובקה סטרנין – 1960.

זה המלוכלך הנקי יהיה

כולנו לובשים בגדים, ומידי פעם גם חשוב שהבגדים האלה יהיו נקיים. היום כמעט בכל בית יש מכונת כביסה, אבל זה לא תמיד היה כך. במילניום הקודם לקיבוץ היתה מכבסה מרכזית.

החברים השליכו את בגדיהם לתאים שהזינו את מכונות הכביסה. מכונות האלו גדולות ותעשייתיות, אם כי לא תמיד היו לנו מכונות כאלה. אחרי הכביסה היה גם צורך לייבש את הבגדים לפני שהם מוינו וחולקו לתאים לפי "מספר הקומונה" של החבר או המשפחה.


בתמונה: אורנה ברנזבורג מוציאה כביסה נקייה מאחת המכונות.

מדובר היה בעבודה קשה, ולכן הגיוני שנשים עסקו בה.

לא על העבודה לבדה

כולם יודעים שבבוקר קמים והולכים לעבוד. אבל לא רצוי לעבוד עד כדי כך קשה כך שאין כוח לשום דבר אחרי העבודה. יש, למשל, תחביבים.

ובשעות אחר הצהריים והערב אפשר, לאף רצוי, לעסוק בהם. כאן, למשל, זאבלה כהן מדגים את העבודה שלו בנול.

על המר, אבל גם על המתוק

כאשר חושבים על המטבח חושבים על הארוחות שצריכים להכין. אבל קיבוץ בלי מנה שלישית, או במקרה הזה עוגת יום הולדת, איננו קיבוץ שישרוד.

בימי שישי אסתר בן שלום נהגה להכין עוגה לכל משפחה (ועוגה קטנה יותר ליחידים). היא גם הכינה עוגות יום הולדת.

יצאנו בהמונינו

העישוב, וגם הקטיף, לא יכלו לחכות. מישהו היה צריך לעשות את זה, ועדיף כמה שיותר ידיים עובדות.

היום אולי קשה להסביר שאחרי שעות העבודה היו יוצאים לשדות לשעתיים נוספות. הגיוסים הם כבר נחלת העבר, אבל עד בערך סוף שנות ה-80 הם היוו מרכיב חשוב בעבודות השדה והמטע.

נערכו גיוסים לשם מטרות ספציפיות. בשנים הראשונות כל חבר היה חייב לתרום מספר שעות גיוס שנקבעו מראש. כך היה, למשל, בגיוסים לקראת בניית בריכת השחייה. על כך כתב גושו (שמואל גישן):

ירדתי מעל הגבעה ומיהרתי אל סדרן העבודה והודעתי: קיר אחד של הבריכה שלנו כבר עומד איתן. מוכן אני להתגייס – אך רק שעתיים ולא יותר.

אפשר לקרוא את הפיליטון המלא מתוך "בעין שוחקת".

צועדים ברגבי הכותנה עם מעדר … ודואגים שיישאר רק מה שצריך.

הגיוסים גם מילאו תפקיד חברתי חשוב. נציגים מכל הדורות, ואפילו משפחות שלמות, יצאו לשטח.

ובשעת ההפסקה חולקו ארטיקים – שפעם נחשבו דבר די מיוחד.

 

css.php