קטגוריה: 1970 – 1979

בשנת 1976, כאשר החליטו על שיפוץ חדר האוכל, הוחלט לא להשאיר את הגג הנע. אותו גג היה חלק בלתי-נפרד מההווי הקיבוצי – עד כדי כך שלא דאגו לצלם אותו.

למרבה המזל, יש אכן עדות קצרה.

 

יש גם, למשל, מחסן התבואות והאסם

ילדי הקיבוץ, ובמיוחד הגנים, אוהבים לטייל לאזור האסם, או מה שנשאר ממנו היום.

עם השינויים בחקלאות בקיבוץ גם האסם שינה את יעודו. אבל פעם הוא מילא תפקיד חשוב בחקלאות הקיבוצית.

תפקידו של מחסן התבואות היה כפול. הראשון היה לאחסן בשקים את התבואות הנקצרות בשדה, כגון חיטה, שעורה, סורגום, דוחן ועוד ולשמור עליהם מפגעי מזג האויר וממזיקים שונים. התפקיד השני היה להכין תערובות שונות מתבואות אלו, בתוספת חומרי מזון נוספים. לכל סוג בעל חיים במשקנו היו מכינים תערובת מיוחדת לו: לפרות חולבות, לעגלים צעירים, לתרנגולות, לאפרוחים, לחזירים, לסוסים, לעזים של משק הילדים ועוד. כי כל בעל חיים צריך הרכב תערובת המתאים לו. פרות צריכות למשל תערובת שתשפר את ייצור החלב שלהן ואילו תרנגולות מטילות צריכות תערובת שתגרום לקליפות הביצים להיות חזקות.

במחסן היו מגרסה אשר תפקידה היה לגרוס את הגרעינים לאבקה ומערבל אשר תפקידו לקלוט את כל החומרים השונים המוכנסים לתערובת מסויימת ולערבבם לתערובת אחידה. לאחר גמר ייצור התערובת, היא היתה מועברת לרכב מיוחד אשר היה מחלק את התערובות למיכלים של הרפת, הלול וכו'.

העבודה במחסן היתה קשה כיוון שרוב התבואות והחומרים ליצור התערובות היו מגיעם בשקים השוקלים בין 50 ל 90 ק"ג. השקים היו מגיעים אחר הצהריים במשאית למחסן והמחסנאי היה צריך לקרוא מייד לרשימה של חברים, שיבואו לפרוק את השקים מהמשאית למחסן. לא היו אז טלפונים בחדרים והמחסנאי היה צריך ללכת לביתם של החברים ולקרוא להם. מהמשאית שעמדה מחוץ למחסן, העמיסו את השקים על הגב והלכו איתם למקום במחסן בו היו מניחים אותם אחד על גבי השני.

בשנת 1960 הוחלט לבנות אסם תבואות. האסם הוא בגובה 21.5 מטר, הוא עומד על עמודים ולו 6 תאים בגדלים שונים. בסך הכל הוא יכול להכיל 300 טון תבואה. הוא נבנה בשיטה מיוחדת – יציקת בטון בעזרת  תבנית מתרוממת. 40 בנאים סיימו לצקת אותו תוך כ-5 ימים.

באסם התבואות לא השתמשו יותר בשקים והתבואה הגיעה בתפזורת. צמוד לאסם היה בור שפיכה. המשאיות מגיעות עם הגרעינים בתפזורת, הופכות את הארגז ושופכות בקלות את הגרעינים לתוך הבור. מהבור הגרעינים עולים בעזרת מסוע בורגי ונשפכים לתוך המיזרה העומד בין העמודים, מתחת לתאי האסם. המיזרה פועל בעזרת נפות עם חורים בגדלים שונים ומנפה את הלכלוך, אבנים, קליפות וכו' מתוך הגרעינים. בדרך כלל יש כ 10% לכלוך הנארז לחוד בשקים. מהמיזרה עוברים הגרעינים לתחנת שקילה ומשם לתוך תאי האסם. התאים הם אטומים וכך נשמרת התבואה בצורה טובה. אם מתגלים מזיקים באחד התאים, קל מאד להחדיר חומר הדברה לאותו תא ולחסל את המזיקים.

תחתית התאים עשויה בצורת משפך משופע ובתחתיתו פתח וצינורות מובילים מהפתחים למערבל. כשצריך להכין תערובת, פשוט פותחים את פתח התא המתאים והגרעינים נשפכים לתוך המערבל, בכמות הרצויה.

בעזרת השימוש באסם, אדם אחד היה יכול להכין בלי מאמץ טון תערובת בשעה אחת, במקום ב-5 שעות בשיטת השקים.

מחסני התערובת הקיבוציים היו צריכים להכין סוגים רבים של תערובות, לכמויות קטנות יחסית של בעלי חיים ודרשו מומחיות רבה. במהלך שנות השבעים החלו לקום מכוני תערובת אזוריים. המכונים האזוריים מייצרים כל סוג תערובת בכמויות גדולות מאד ויכולים להחזיק אנשי מקצוע מומחים בהזנת בעלי חיים, לערוך מחקרים וכו'. לכן לא יכלו מחסני התערובת הקיבוציים להתחרות במכונים האזוריים, ונסגרו.

לאחר שפסק יצור התערובות במחסן, המבנה המשיך לשמש במשך השנים כסנדלריה, ככלבו, כמועדון המטרוק ולאחרונה כמסעדת הביסטרוק.

בשנות ה-50 לאה צימרמן יצאה לפאריס ללמוד אמנות, ואחרי שנתיים שם, בהן היא זכתה לפרסים, היא חזרה לחצור. אנחנו פוגשים את ציוריה במקומות רבים בקיבוץ.

ב-2020 נערכה תערוכה של עבודות של לאה בגלריה של הקיבוץ.

נורית מלמד כתבה על התערוכה הזאת.

מתוך התערוכה:

 

רוב שעות הפנאי של בני קלברש הוקדשו לאמנות שלו – ציור ורישום, הדפסים, יצירת נייר ו-"ציורים" באמצעות הנייר.

בני אהב לצייר את נופי ירושלים, אבל גם הכין הדפסים – חלקם מופשטים.

באחת מתערוכות הנייר שלו הוא שחזרר, דרך הנייר, ציורים של ברויגל.

מה יותר פשוט מאשר לצאת לעיר, או אפילו להכנס לחדר האוכל בשעת תערוכה, ולקנות זוג חדש של נעליים? הדבר טבעי והגיוני. זאת ועוד: מעט מאד אנשים מחפשים סנדלר כדי לתקן נעליים. יותר פשוט, ואולי גם יותר זול, לקנות חדש.

אבל לא לפני יותר מדי שנים היתה סנדלריה בקיבוץ. היא בעיקר עסקה בבניית נעלי עבודה ובתיקונים – אבל בכלל לא חסרה לה עבודה.

אסתר קביבור בתוך הסנדלריה

נחום ושלום – סנדלרים שכירים בקיבוץ בשנות ה-70 ו-80.

דבורה אורטס מסדרת קופסאות נעליים בסנדלריה.

היום, במאה ה-21, מעטים מאד מחברי הקיבוץ עובדים בחקלאות. אבל קשה להוציא את החקלאות מהקיבוצניק, והמציאות הזאת באה לביטוי בדאגה לכמות הגשמים שיורדים. במהלך השנים מדידת הגשם היתה תפקיד חשוב והאוכלוסיה במלואה עקבה אחרי תצפית הגשמים.

שנים רבות דפי תצפית הגשם הוצגו בלוח המודעות בכניסה המערבית לחדר האוכל, אבל היום ממעטים להכנס דרך הכניסה המערבית, ולכן הדפים מוצגים בלוח התרבות ליד מכונת הכלים.

אינני עוקבים אחרי כמות הגשם בלבד. אנחנו גם בוחנים את כמות המשקעים לעומת השנה הקודמת:

עוד בגבולות עקבו אחר הגשם המעט שירד שם. בחצור במשך שנים ארוכות יעקב בן בשט היה, בין תפקידיו הרבים, המודד "הרשמי" של כמות המשקעים:

אבל היום התפקיד עבר לאסא קצירי שמודד לפני ביתו:

כידוע, לוח המודעות בחדר האוכל איבד חלק מכובד מגדולתו. כבר לא עוברים דרכו לקבל עדכונים. אנחנו זקוקים לשיטות אחרות כדי ליידע אותנו כמה גשם ירד. בחורף 2022 אסא קצירי התחיל להעלות ל-מקומי את הדיווחים:

איך מזהים חבר קיבוץ? יש לא מעט סימנים, אבל אחד הברורים ביותר היה תגית עם מספר על הבגדים. אפשר לסמן באמצעות עט שאיננו נמחק, אבל שיטת הסימון העדיפה ביותר היתה באמצעות פיסת בד עם מספר החבר שהוצמדה והודבקה לבגד באמצעות מכונת התרמית.

היום המכונה יושבת יתומה במה שנשאר מהקומונה – ולידה הנחיות השימוש במקרה הבלתי צפוי שמישהו יצטרך להדליק אותה כדי לסמן בגד:

המספר, כמובן, לא הודבקה לבגד כדי שכולם יידעו שמדובר בקיבוצניק. הצורך המרכזי היה לזהות של מי הבגד כאשר חילקו את הבגדים אחרי הכביסה לתוך התא של החבר.

חדר האוכל ה-"חדש" של קיבוץ חצור נפתח ב-1956. הפתיחה היתה, ללא ספק, אירוע מרגש. אבל חדר האוכל היה לרוב לחברים בלבד.

צילום מ-1956 – ילדי קבוצת שחף – מימין, מיכל רון, מיה כ"ץ, שמעון כהן, ו-רונית קויפמן – צועדים אל חדר האוכל.

רק בסוף 1971, כאשר ילדי קבוצת "שקד" היו בכיתה ו' הוחלט שהילדים האלה יוכלו לאכול את ארוחת הערב עם ההוריהם בחדר האוכל.

אם השנים הכללים נעשו הרבה יותר גמישים. בשנות ה-80 וה-90, למשל, כאשר בית הספר של ילדי כיתות היסוד עוד היה בתוך הקיבוץ, ילדי הכיתות התחילו לאכול ארוחות צהריים בחדר האוכל.

ילדי קבוצת רעים אוכלים ארוחת צהריים בתוך חדר האוכל.

אבל מה שפעם היה חריג הפך לשגרה. היום ילדים לא רק נכנסים לחדר האוכל ואוכלים שם. ב-2022 נפתחה פינה מיוחדת בחדר האוכל – פינה שבה הם יכולים לשחק (או לקרוא ספר, או לשמוע סיפור) בזמן שהוריהם אוכלים.