כי ההיסטוריה עוד בועטת
בגבור מלחמת העצמאות חצור היה בטווח האש של המצרים, והוחלט לפנות את ילדי הקיבוץ למקום מובטח (פחות או יותר). הוחלט להעביר אותם לחלון.
בשנת 1996 מספר חברים וחברות, הורים וילדים באותה תקופה, התכנסו לספר על התקופה הזאת.
מתוך אותו דיון, פרומה קרני מספרת על הפינוי:
גליוון מיוחד של על התל שהוקדש לפינוי לחולון יצא לכבוד יום העצמאות, 1987. יש בו עדויות רבות על הפינוי.
צי
ציור של יהודית אורן שמבטא את החלום של בית גן
לכבוד חג ה-30 של חצור מספר וותיקים ראויינו על החיים בבית-גן. בתמליל של חלק מההקלטה הזאת הם מתארים את התקופה.
אפשר להתרשם על האווירה בבית גן בתחילת הדרך מדברים שהתפרסמו ב-“גליונות הקיבוץ” עם תחילת נוכחות הפלוגה שם.
ויש גם צילומים מאותה תקופה, ולא רק של עבודה:
קיבוץ חצור ממוקם סמוך לבסיס של חיל אויר – בסיס שלפני קום המדינה היה בסיס של ה-RAF – חיל האוויר המלכותי של הבריטים.
מפה שמראה את הקיבוץ, את שדה התעופה, וגם את הכפרים הערביים ברקה, יסור ובתני.
אולי הדבר הבולט ביותר לקיבוץ, או לפחות לאוזניו, הוא הרעש מהבסיס, אבל במהלך השנים היו בינינו לא מעט קשרי ידידות. היו שנים שבהם ילדי הבסיס למדו בגנים של חצור. עוד בתחילת חצור נוצרו קשרים חיוביים בין הבריטים בבסיס לבין חברי הקיבוץ. בני פורת מספר על החשדנות של הבריטים כלפי חברי הגרעין, וזה משום שחברי אצ”ל תקפו את הבסיס קצת לפני שחברי חצור הגיעו לאזור.
שלדים ממטוסים שהאצ”ל פוצץ בבסיס חצור בפברואר, 1946.
בני פורת מספר:
הוא גם מתאם בקצרה כיצד, אחרי שהבריטים עזבו, חברי חצור נכנסו לבסיס כדי לאסוף שלל:
במשך השנים, יותר מכל דבר אחר הרעש מהבסיס היה מה ש-“קשר” אותנו אליו, אבל היו בכל זאת קשרים אחרים – לטוב ולרע.
ב-1951, למשל הקיבוץ הוזמן לבסיס לנטיעות של ט”ו בשבט:
ובשנת 1954 רחל מכבי דיווחה בהתלהבות בעל התל על מפגן של מטוסי הבסיס בו צפתה כל אוכלוסיית הקיבוץ:
אבל לא כל קשר היה חיובי. כפי שדווח בעל התל ב-1951, חיילים מהבסיס נהגו להגיע למטעים כדי לסחוב פרי:
עוד בתקופה שחברי הקיבוץ ישבו בפרדס היה צורך להחזיק את הגבעה שהיתה מיועדת להתיישבות הקבע. במשך היום היו חברים שהיו פעילים באזור הגבעה ובלילה שבו לגבעה. במשך כחודש בני פורת ישן בגבעה, לבדו, ושמר עליו. בראיון משנת 2005 הוא מספר על הימים ההם.
מי שמביט על גבעת חצור היום יתקשה להאמין שפעם הוא לא היה מכוסה בעצים ובירק. אבל בשנים הראשונות של הקיבוץ שטחים רבים היו זקוקים לנטיעות ולגינון. בשנת 1947 הקיבוץ, על כל משפחותיו, צעד מהתל כדי לנטוע, ולחגוג.
ומאותה תהלוכה לקראת הנטיעות – אלישע ו-טובה שומרון עם הבת הבכורה נורית, ואחריהם יוסקה רמות:
עוד לפני ההתיישבות בתל הרוחות חברי הקיבוץ נטעו עצים בט”ו בשבט – בגבולות, למשל. אבל הנטיעות של 1947, בחצור, היו מיוחדות. כפי שכתב אליעזר ירושלמי במשעולים:
כמדי שנה – גם השתא נוטעים אנו. אך נטיעה זו אינה דומה לקודמיה. כי עד כה נטענו נטיעה סמלית, נטיעה אשר הביעה את תשוקתנו להאחזות של ממש בקרקע. עתה – נטיעה של ממש באדמותינו.
חג הביכורים נחגג בחצור לראשונה בשנת 1947. כשבעה חודשים אחרי העלייה על הקרקע לקראת סוכות 1946. המחצבה היתה המקום ההגיוני לריקוד שעם השנה הפך למסורת.
‘קומונה א’ הוא מונח שמבטא את השיתוף והשווין המוחלטים, בכל תחומי החיים, בראשית הקיבוץ.
התחום הבולט ביותר של קומונה א’ היה מחסן הבגדים ובגדי החברים. הבגד לא היה מסומן או משוייך לחבר אלא ‘כל הבגדים היו של כל החברים’. על תא אישי לכל חבר בכלל לא חשבו אז.
אז איך עבד?
אחרי שעברו כביסה עובדות הקומונה (‘הקומונריות’ בשפת המקום) היו מכינות את הבגדים בחבילות. כל חבר היה מקבל חבילה נקיה שעליה פתק עם שמו. הפתק היה מוצמד לחבילה ב’מחט’ של קוץ יבש.
ואיך קבעו את המידה ומה יתאים למי?
מרים נדיב (‘מרים הקטנה’ בשפת המקום) הייתה בודקת כל זוג מכנסיים: מכנסיים שהגיעו לה עד המותניים היו ‘קטן’, עד הכתף ‘בינוני’ ומכנסיים שעברו את הראש היו ‘גדול’. אח”כ היו מחלקים את החבילות לפי גודל החבר\ה…
כמובן שהשיטה יצרה הרבה מצבים קומים מצד אחד ואי נעימויות מצד שני, אבל היא היתה הכי שיתופית ושוויונית…
‘קומונה א” בחצור קיבלה משמעות מיוחדת עם בואם של האמריקאים. אלה הביאו איתם מהבית בגדים ושמלות מודרניים שהיו שונים מהבגדים הקיבוציים. לעיתים קרובות ראתה ‘אמריקאית’ בעינים כלות כיצד חברה אחרת מתהדרת בשמלה הצבעונית “שלה” מאמריקה.
לאט ובהדרגה התחילו הבגדים להיות משויכים לחבר. הם סומנו תחילה בטוש (שלא יורד בכביסה) וזו כבר היתה ‘קומונה ב’.
בשנת 1967 הונהגה שיטת מיספור הבגדים בהדבקה טרמית ובכך נכחד סופית אחד מסימני ההיכר הבולטים של הקיבוץ השיתופי.
מרים נדיב, פרני אייזן ו-רבקה גורן עם בגדי קומונה א’.
המונח ‘קומונה א’ מזוהה בעיקר עם הבגדים אבל בשנים הראשונות ‘קומונה א’ כללה גם פריטים כמו: שעונים, עטים נובעים, סכיני גילוח, מזרונים ופריטים נוספים שהיו ‘של כולם’ וחולקו לחברים לפי הצורך.
משום מה, על אף העובדה שבזמן השהות בראשון לציון נולדו 70 ילדים, אין צילומים שבהם רואים ילדים.
ארוחה בראשון
היתה דאגה לאסתטיות.
בתיה רמות ו-אלנה בארי עוסקות בגינון בראשון.
פרומה קרני מטליאה גרבים (קומונה א’)
לא היו מקורות פרנסה רבים, והיה צורך למצוא עבודות מגוונות.
מורדכי לוי (מורדו) מתקין כסאות באולם בחולון
הקיבוץ בראשון היה מעורה היטב בפעילות פוליטית בעיר.
בצילום מבויים,