ענף הבננות היה מענפי החקלאות שהיו ואינם עוד.
הבננות ניטעו ב 1952 בצידו המערבי של הקיבוץ במקום בו נמצאת היום שכונת הכרם. מאוחר יותר ניטע שטח גם מאחורי ואדי ברקאי, בינו לבין למסלולי ההמראה של הבסיס.
לענף הבננות היו מאפיינים שהיו שונים מגידולים אחרים:
הבננה היא פרי טרופי, שיטות גידול וחידוש העץ היו שונים, הקטיף דרש מיומנות וכח פיזי רב והיה שימוש בסנדות לתמיכת הענפים שנשאו את האשכולות הכבדים.
שני אויבים גדולים היו לבננות: הרוח והכפור.
כנגד נזקי הרוח ניטעו מסביב לכל חלקה ‘בננות ערביות’ שהוו מעין גדר חיה שחסמה את הרוח. הבננות הערביות היו עצי בננה גדולים וגבוהים מאד שפריים, גדול ושמן, היה אהוב על ילדי הקיבוץ לא כ”כ בשל טעמן אלא יותר בשל ‘תראו הצלחתי לקטוף בננה ערבית’.
האויב המר יותר, שלבסוף גם הכריע בעד חיסול הענף, היה הכפור. אחת משיטות המלחמה בקרה היה לעטוף כל אשכול בשק יוטה לחימום.
הבננות היו גידול אהוב על ילדי הקיבוץ גם בזכות הפרי וגם כי תמיד היו סנדות לנדידה(ע”ע) ולפעילות צופית של ‘השומר הצעיר’.
העובדים המזוהים עם ענף הבננות דניאל דביר (סבא של אדווה סלע ועינב חצרוני) וכן לובקה סטרנין (נפטר) שהיה ידוע יותר כאיש ספר, ומשה ארנן (בעלה של רחל) איש הפלמ”ח.
ב 1963 חוסל ענף הבננות. הספרא והסייפא לא עזרו הפעם.
גידולים נוספים שהיו בחצור: אורז(!) חמיצה (חומוס) פישתן, חיטה, חצילים, סלק סוכר, דורה (סורגום), חמניות, תפ”א, כותנה, סייפנים, ורדים ועוד ועוד.
צועדים ברגבי הכותנה עם מעדר … ודואגים שיישאר רק מה שצריך.
