בין השנים 1979 – 1977 שמואל בארי צילום שיחות קיבוץ והפיק מספר אלבומים מהצילומים האלה.
הצילומים מאפשרים מבט על החברים באותן השנים, ועל אחד המוסדות החשובים של הקיבוץ.
תגית: חברה
כאשר לכל משפחה יש לפחות מכונית אחת
עם השנים הצורך במכוניות של הקיבוץ הלך והתמעט. נכון לתחילת 2021 הקיבוץ מחזיק רק שני כלי רכב “ציבוריים” והשיטה הנהוגה של הזמנה דרך אתר האינטרנט של הקיבוץ נעשית מיותרת, והמחשב שהוצב ליד הטלפון כבר הוצא ממקומו.
בחודש מאי של 2021 אפילו התזכורת הזעירה הזאת של הזמנת רכב נעלמה, כאשר הארון של אחסן את המחשב, וגם הקופסה שהחזיקה את המפתחות למכוניות, פורקו. מי שעובר היום בכניסה המערבית לחדר האוכל כבר לא יכול לדעת על דרך הזמנת הרכב שפעם אפיין קיבוץ שבו כמעט לא היו כלי רכב פרטיים.
מעכשיו מי שמבקש להזמין רכב מתקשר לאחראי הרכב ומקווה שאחת משתי המכוניות פנוי.
שרים וזוכרים
במשך שנים רבות, בעונת הסתיו וסמוך לתאריך של מלחמת יום הכיפורים, הקיבוץ התכנס במועדון לערבי שירה לזכר בניו חללי מערכות ישראל.
בערב משתתפים זמרים מהקיבוץ והשירה מעניקה לכולם האפשרות להתאחד ולזכור.
חבורת הזמר של חצור – עם אמנון גפן באמצע.
ממעט מדי ליותר מדי
בשנים הראשונות של הטלוויזיות בחדרי החברים המבחר היה מצומצם ביותר. היתה תחנה אחת ובעצם כולנו ראינו את אותו הדבר. רק ב-1993 הערוץ השני התחיל לשדר בישראל. כבר אז היו טלוויזיות צבעוניות בחדרים – החלוקה בהם התחילה ב-1986.
אבל ב-2009 התרחשה מהפכה נוספת בטלוויזיה בקיבוץ – התחברנו ל-YES.
החברים ישבו מול רכזי התרבות ובחנו את החבילה המועדפת עליהם. ומאז האפשרויות רק הולכות ומתרבות.
כאשר מכוניות היו מצרך מאד מבוקש
היום כמעט לכל משפחה בחצור יש לפחות מכונית אחת, ולכל אורך הכבישים יש מקומות חנייה. אבל עוד בשנות ה-90 רק למעט משפחות היו מכוניות פרטיות, ומי שביקש לנסוע מחוץ לקיבוץ היה צריך להזמין את אחד מהמכוניות של הקיבוץ.
היתה טקסיות לתהליך. מספר פעמים בשבוע שלמה כהן היה מגיע לחדר האוכל בערב (הרי עדיין היו ארוחות ערב שם) עם פנקס, והחברים שרצו להזמין רכב היו מתקהלים סביבו. החבר נקב בתאריך ושלמה היה בודק אם יש מכונית פנוי כדי לוודא שההזמנה תצא לפועל.
אין לנו צילום של שלמה בזמן הזמנת רכב. אם למישהו יש, הארכיון ישמח לקבל.
כל ערב שלמה היה תולה רשימה של הנסיעות של היום למחרת. גם פעילים בעלי רכב היו נרשמים ואפשר היה להזמין מקום בנסיעה שלהם.
ארנון בן-בשט בודק את רשימת נסיעות רכבי הקיבוץ – בתקופה שלפני שהזמנת רכב נעשה ממוחשב.
עם השנים הזמנת הרכב עברה לאתר אינטרנט, ומספר המכוניות של הקיבוץ הלך והתמעט. בכל זאת, עדיין אפשר להזמין רכב (מהבית או מהמחשב בחדר האוכל) וכספת ובה המפתחות נמצאת ליד המחשב.
אבל גם הסידור הזה מפנה את מקומו לסידור חדש.
גם צעירים לנצח מזדקנים
כמו בתנועה הקיבוצית באופן כללי, גם הצעירים שהקימו את קיבוץ חצור, גם כאשר הם חשבו על העתיד, לא חשבו שיזדקנו. עם הילדים הראשונים שנולדו החברים נעשו להורים, אבל אפילו עם דור צעיר בחצר הקיבוץ החברים נשארו די צעירים. החברים שעברו לשיכוני קבע אמנם עברו לשיכוני ותיקים, אבל הם לא הרגישו שהם מזדקנים.
ובכל זאת, בשלב מסויים הגוף נחלש, וכאשר חולים קשה לקבל את הטיפול הראוי בתוך דירת החבר. בשנות ה-80 הקיבוץ התוודע למצב הזה והוחלט שיש צורך במבנה שיכול לשכן חולים שזקוקים לטיפול רפואי, ובהמשך עבור חברים שפשוט לא יכלו כבר לשהות בבית. הוחלט על הבנייה של מרכז הבריאות (שזכה גם לשם “בית החלמה”) והוא נפתח באמצע שנות ה-80.
גיורא בן-יהודה ואמא של חוה טל גוזרים את סרט הפתיחה למרכז הבריאות.
עם השנים סגנון הטיפול באוכלוסיה הבוגרת השתנה, והיום כבר אין חברי קיבוץ במה שהיה מרכז הבריאות. אבל לפני שלושה שנים, ב-1992, המקום היה מאד מאוכלס, וצוות הווידאו של הקיבוץ ביקר ודיווח על המקום שאז היה יחסית חדש.
בילוי משפחתי
עבודות העישוב בגיוסים היתה לרוב עבודה של ידיים מבוגרות. אבל בשעות הבילוי הילדים היו אצל ההורים, ומי ישמור עליהם כאשר ההורים יוצאים לגיוס? זאת ועוד: היציאה לגיוסים על הילדים העניקו הזדמנות לפתח את הזיקה לחקלאות ולעבודה אצל הילדים.
טובה ו-אלישע שומרות, עם איתן ואילן בגיוס תפוחי אדמה.
פורמה קרני עם נחום ואורית בגיוס עישוב כותנה.
קול העם
קיבוץ הוא חברה די ממוסדת. על אף החלום של תזמורת שמנצחת על עצמה, הרבה מהמתרחש בא דרך המוסדות. שיחת הקיבוץ הוא הריבון, והמזכירות מבצעת, אבל חייב להיות גם נכונות לשמוע את הקולות מן השטח.
כך היה ב-1993 כאשר קבוצת חברים, החרדים לעתיד הקיבוץ, נפגשו “על הדשא” לבחון מה צריך לקרות כדי לחלץ את הקיבוץ מהמשבר הכלכלי העמוק של אז.
מה שהתחיל על הדשא הביא, בהמשך, לשינויים נרחבים בחיי הקיבוץ ועיצב את הקיבוץ כפי שאנחנו מכירים אותו היום.
מה? לא צריכים למלא שולחנות?
חדר האוכל נבנה ב-1956. עוד לפני חדר האוכל הנוכחי (שהורחב פעמיים מאז) השיטה היתה “למלא שולחנות”. הסועדים לא בחרו היכן לשבת, אלא התיישבו לפי המקום הפנוי הבא. היה אפילו קורה שאנשים שנכנסו יחד מצאו את עצמם בשולחנות שונים.
כל זה השתנה כאשר בסוף 1971 הונהג הגשה עצמית בארוחות בוקר. עכשיו אפשר היה למלא את המגש ולבחור לאן להתיישב ולאכול.
בצילום: ירדנה בר-אמוץ וטובה נחתומי מכינות את ארוחת הבוקר בהגשה העצמית
היום נראה לנו הגיוני ביותר שכל אחד יכול לשבת היכן שרוצה. עם זאת, באמצעות “מילוי שולחנות” חברי הקיבוץ נמצאו בקשר עם חברים שמעבר לחוג הקטן של חבריהם. עם כל אי-הנוחות אשר בדבר, היה בזה גם משהו חיובי.
הכנת חדר האוכל לפני ההגשה העצמית דרשה עבודה רבה – השולחנות היו ערוכים לארוחה עם צלחת וכוס לכל סועד, וכל הכלים הדרושים לאותה ארוחה.
הצילום מהתקופה של המעבר להגשה עצמית. השולחנות ערוכים לארוחת צהריים, אבל כבל החשמל התלוי שנראה באמצע הצילום מעיד שבארוחות האחרות החברים לקחו אוכל בעצמם מעגלות שמוקמו בחדר האוכל.
אמנם במהלך כל השנים האוכל לא היה “חינם”, אבל החבר הפרטי לא הרגיש ישירות את עלותו. ואז, באמצע שנות ה-90 נערך שינוי מהותי נוסף – התחלנו לשלם ישירות על הארוחות, והחישוב היה לפי מספר המנות שלקחנו. עם השינוי צוות הוודיאו ראיינה את המחסנאים ואת הסועדים על מנת ללמוד על התגובות לשינוי המשמעותי הזה.
היחד הקיבוצי – בתוך המקלט, מול המקלט (הטלויזיה)
חלוקת הטלוויזיות, כמו עם רוב מוצרי הצריכה בקיבוץ, חולקו לפי שיטת הוותק – החברים הוותיקים ביותר היו הראשונים לקבל את המוצר. כך היה גם עם טלוויזיות שחלוקתן התחילה באמצע שנות ה-70.
עוד לקראת סוף שנות ה-70 חברים רבים עוד הצטופפו במקלטים שהכילו טלוויזיה – במיוחד כדי לצפות במשחקי ספורט ששודרו – כמו בצילום הזה משנת 1978.
הטכנולוגיה, כמובן, המשיכה לצעוד. ממספר מקלטים במקומות ציבוריים למקלט לכל משפחה, והיום אפילו כמעט לכל אדם במשפחה, ומטלויזיה שחור-לבן לצבעונית עם מסך דק – מה שיש היום שונה מאד ממה שהכרנו רק לפני ארבעים שנה. וזה נכון גם בנוגע למבחר שעומד לצפייה.
