פינה של טבע ממש בתוך הבית

אחת מפינות החמד החצוריות היא "גבעת הרקפות". יודעי דבר מכנים אותה "גבעת הרקפות של מוטקה". אסא, בנו הבכור של מוטקה, סיפר לארכיון את סיפור הגבעה.

מוטקה קצירי, אביהם של אסא, ישי, ועפרה, אהב רקפות.
את הזרעים והפקעות הראשונות הוא קיבל מאחיו ושתל בגינתו. בשנה הראשונה צמחו עלים, אך בלי פרחים. בשנה השנייה – יצאו יותר עלים בלי פרחים, ובשנה השלישית – לאחר ימי גשם וקור – יצאו הפרחים הראשונים של הרקפת. משנה לשנה גדלה אוכלוסיית הרקפות בגינה של מוטקה. הוא שמר עליהן, התגאה בהן, ושמח שחברים לילדים באו לראותן בחורף.


כשמלאה הגינה של מוטקה, בהתייעצות עם טובה שומרון מגינות הנוי הוחלט להעביר חלק מהפקעות לגבעה ממרח לבריכה – מקום בו חוץ מאורנים לא צמח דבר על סלע הקורקר של הגבעה.

הפלא ופלא- מקום זה התברר כאופטימלי עבור הרקפות. מאז ועד היום אנחנו מודים למוטקה על הרצון שלו לשתף את הציבור בתפרחות אלה ויופיין של הרקפות ומצד שני כל הציבור למד להעריך ולהתגאות בפינה קסומה זו. הגבעה, מלאת רקפות בצבעי הוורוד, ושבילים שנוצרו בה מאפשרים לכולנו להנות מבלי לגעת, מבלי לקטוף, מבלי לצרוך. כל פרח לאחר שפורח בגאוה נובל ומשיר את זרעיו לאדמה.

אין שלטים שמורים לנו כיצד לנהוג, אך כשמסורת ומורשת ושורשים נטועים חזק בחברה, יש דברים שהם ברורים מאליו.

תודה מוטקה קצירי – על שאהבת, על ששיתפת, על ששתלה. הגבעה פורחת ובחורף זה – שמש פז זורחת.

פריחה עליך חצור

עץ סיגלון בדשא הגדול

תערוכה מרהיבה של עצים בקיבוץ אפשר (ורצוי) למצוא בחשבון הפייסבוק של הארכיון.

 

לאורך כביש ה-28.

ובעצם, היכן שלא נביט, הקיבוץ יפה.

 

 

היופי לא בא בעצמו

כל מי שמבקר בחצור מתפעל מהגינון. אבל חצור איננו פורחת באופן טבעי – כפי שמעידים צילומים של התל בעת ההתיישבות. היופי של הקיבוץ הוא בזכות צוות נאמן של גננים שבמהלך השנים הפכו גבעה שוממה לירוק.

טובה שומרון ו-דב אורנר בעבודות נוי.

עוד לפני העלייה לקרקע בחצור טובה שומרון כבר הבינה שיהיה צורך לטפח את הנוי בחצור. היא כתבה על הנושא בגליונות הקיבוץ במאי של 1940:

הקליקו לקריאת הכתבה במלואה

על התפתחות הנוי בקיבוץ חצור:

בחשבון הבפייסבוק של הארכיון יש צילומים על טובה שומרון והתפתחות הנוי בחצור – כאן ו-כאן.

והדשא ממשיך לגדול

הקיבוץ משתנה. חברים מצטרפים וחברים עוזבים. תינוקות נולדים וחברים ותיקים נפטרים. אפילו עצים ותיקים שהתרגלנו לראות אותם כחלק בלתי נפרד מהנוף נגדעים ברוח. פני הקיבוץ נמצאים בתהליך מתמיד של שינוי. ולא משנה מה, צריכים לכסח את הדשא. מדובר בתפקיד חשוב שרבים וטובים מילאו. ומתברר שלפעמים "אין כל חדש תחת השמש".

לפני ארבעים שנה (1981) מיכה הררי כיסח דשאים, והנה, גם ב-2020 הוא חזר לזמן מה לתפקיד הישן שלו.

css.php