תגית: תרבות

חצור התברך במספר סופרים (ולא רק כאלה שכותבים למגירה). נכון לימינו אף אחד מהספרים של סופרי חצור לא הפך לרב-מכר, אבל יש כבוד לא קטן בכך שחצור הוא ביתם של מי שמפרסם ספר. ומוצגים כאן רק חלק קטן מהתפוקה החצורית.

בצילום: ספר זכרונות של רחל מכבי, ספר לימוד של צבי אטקין, ספר שירים של אנדה הראל-דגן.

הסופרים של חצור לא עסקו בכתיבה בלבד. כמו כל יתר החברים היה עליהם לעבוד בענפי הקיבוץ. חלקם היו, למשל, מורים באולפן.

חברי הגרעין שעבדו בבית גן בוודאי עבדו קשה. אבל בחצור תמיד ידעו שצריכים לדאוג גם לנפש. לא כל הצילומים מהתקופה ההיא מראים עבודה קשה. היה, כנראה, גם זמן לנוח ולחלום … עם מנדולינה.

בצילום: לובקה סטרנין מנגן מנדולינה בבית גן

וזה, כמובן, בנוסף לעבודת הרועה שבאופן מסורתי לוותה בנגינה בחלילית.

ואפילו היה זמן לצאת לטיולים:

היו ימים שבהם חשבו שקיבוץ יכול להיות תזמורת “שמנצחת על עצמה”. כאשר הקיבוץ גדל נעשה ברור שיש צורך מוסדות ש-“מנהלים” את הענפים ומסדירים את חיינו. ומתוך כל אלה ה-“מוסד” הראשי היה שיחת הקיבוץ שהחליט על עניינים קטנים כגדולים.

במוצאי שבת חברים רבים נהגו להכנס לחדר האוכל (ובהמשך במועדון) שם דנו, וגם הצביעו, על היבטים רבים של חיינו.

שיחת הקיבוץ היתה סימן ברור לתרבות הקיבוצית הקולקטיבית/שיתופית. הרי חברי הקיבוץ התכנסו יחדיו כדי להחליט על אורחות חייהם. אבל היו סימנים נוספים – שגם הם נראו בחדר האוכל. ברבים מערבי השבת של שנות ה-60 וה-70 החברים לא רק עלו לחדר האוכל על מנת לאכול את סעודת השבת, אלא גם להשתתף בקבלת שבת שבה “פרשת השבוע” סקרה על הנעשה בשבוע החולף ויצרה תחושה של שותפות גורם.

המבוא מתוך חוברת “שבת שלום” עם “פרשות השבוע של כל שבוע שערך לובקה סטרנין – 1960.

הנגינה היא חלק מחיינו – בסנדלים, בנעלי עבודה, וגם בנעלי בית.

בתמונה: אפרת לבני, נעם לסטר, מיה כ”ץ, רחלי קלברש, בינה כהן.

חצור חוגג – ולא רק בחגים. כמו-כן, יש גם חגים מיוחדים, כמו יום ההולדת של הקיבוץ, ופסטיבלי זמר, שלא פעם באים יחדיו.

בצילום: נועם אבני, גדעון איזן, מיכה הררי.

האזינו לשיר: “הו! מה יפה את חצור!”

 

הצילום מתוך “פזמונים לאורך הדרך” – האירוע החגיגי של חג הקיבוץ ה-35, בשנת 1981. בדף המקושר אפשר להאזין לתקליט המלא של האירוע שהופק בעקבותיו.