קטגוריה: 1960 – 1969

בחברה רב-דורית הגיוני שמה שטבעי לדור אחד יכול להתפס כמטרד אצל דור אחר. ב-1961 יואל פורת כתב, ללא ספק במידה לא קטנה של סאטיריות, על הרעש של בני המוסד שהפריע למנוחתו.

מדובר אמנם בבעיה אמיתית, אבל בכל זאת מסוג הבעיות שלומדים לחיות, ולחייך, איתם.

במשך כ-45 שנים קיבוץ חצור אירח אולפן ללימוד עברית. החל בשנת 1951, עוד בשנים הראשונות של הקיבוץ בחצור, הוחלט לפתוח אולפן. באולפן לא למדו עברית בלבד. הוא הקנה לתלמידיו הזדמנות להכיר את תרבות ישראל ולהדק את הקשר – במיוחד בין המדינה לבין התפוצות.

במהלך השנים תנאיי המגורים, והלימוד, השתפרו. כבר אחרי שנה אחת הסוכנות היהודית דאגה לצריפים לתלמידי האולפן שתחילה גרו באוהלים. בהמשך התנאים המשיכו להשתפר, והתלמידים עברו לבניינים של ממש – פעם באזור המוסד (שדרת המוזות של היום) ופעם במגורים דרומית לחדר האוכל. חברי האולפן עבדו בתפקידים בקיבוץ וידיהם העובדות היו חשובות במיוחד בזמנים של קטיף בפרדס.

חברי אולפן עובדים בפרדס על לובקה סטירנין – בשנות ה-80.

האולפן בחצור שרד עד לאמצע שנות ה-90. במהלך השנים האלו אוכלוסיית האולפן עברה שינויים רבים – פעם עולים חדשים, פעם בני נוער יהודים מהעולם המערבי, ושוב, בתקופת בית ראשון במולדת, עולים מברית המוצעות.

לארי רפופורט עם תלמידים נוספים מהמחזור שלו באולפן – 1971.

עם השנים מערך העבודה בקיבוץ השתנה כך שמקומות עבודה לזמניים – לא רק אולפן אלא גם מתנדבים – הצטמצמו, וזאת היתה אחת הסיבות המרכזיות לסיום החזקת אולפן בחצור, בערך ב-1995.

בחצור, כמו בקיבוצים אחרים, הילודה איננה הדרך היחידה שבה משפחות גדלות. יש גם קליטה. במגוון דרכים חברים חדשים הצטרפו לקיבוץ – חברות נוער, אולפן, מתנדבים – וברוב המקרים הנקלטים החדשים האלה זכו להשתלב לתוך משפחות גרעיניות בקיבוץ.

הנה, בשנות ה-60 בני ו-רוחמה קלברש יצאו עם הבנות רחלי ורותי לנטוע עצים בט”ו בשבט:

וכשלושים שנה מאוחר יותר, כאשר הבנות כבר אינם בקיבוץ, אנחנו שוב פוגשים את רוחה כאשר היא נוטעת עץ על משפחת הלפר, עם הבן ה-“מאומץ” איאן:

רצוי לקטוף את הכותנה מהר – הרי הקטיף מתבצע לקראת עונת הגשמים. לכן רצוי להתחיל מוקדם בבוקר. אבל לא מומלץ לקטוף אם הכותנה עדיין לחה מדי מטל הבוקר. לכן, צריכים לבדוק את הרטיבות לפני שהקטפת יוצאת לדרך. ולשם כך יש מכשיר:

אורי כ”ץ מסביר את השימוש במד הרטיבות:

קטלוג הספרייה של היום ממוחשב. אם רוצים לראות אם ספר מסויים נמצא בספרייה, או למצוא היכן במדפים הוא ממקום פנינו לקטלוג הכרטיסים. בדרך הזאת ידענו, די בקלות, להגיע לספר המבוקש:

אבל כיצד נדע אם אנחנו באמת רוצים לקרוא ספר מסויים? היתה, כמובן, המלצת הספרנים. אבל אפשר היה גם לקרוא מי כבר קרא את הספר, ואפילו לבדוק כמה זמן הוא היה אצל הקוראים הקודמים. שרוול קטן בתוך כל ספר הכיל את כרטיס ההשאלה – שם יכולנו לבדוק את המידע הזה. בעצם, היתה כאן “רשת חברתית” פעילה – הרבה לפני האינטרנט:

היום כל המידע על הימצאו של ספר, ומי קורא אותו, נמצא בקטלוג במחשב:

על המשמר, העיתון של מפלגת מפ”ם, התפרסם בין השנים 1943 – 1995. עוד לתוך שנות ה-80 עותק עבור כל חבר הגיע כל בוקר לחדר האוכל, ואפשר (אולי צריך?) היה לקרוא בו בשעת הארוחה. העיתון ייצג, ואף עיצב, דעה פוליטית מגובשת שהיתה משותפת לרוב המכריע של אוכלוסיית הקיבוץ, וגם נתן בסיס לדיונים בשעת הארוחה.

עובדי פרדס צעירים – מאיר מאירי, אורי בן-בשט ואורי חייטי – קוראים בארוחת בוקר, לפני החזרה לעבודה, 1978.

ילדי הקיבוץ חוגגים את סוכות בבתי הילדים ובמרחבים שלהם, ומידי שנה עולה השאלה של מעבר לארוחות בה, מה עושים בסוכה.

קבוצת אייל סועדת בתוך הסוכה בשנות ה-60. עם המטפלת פרומה קרני ו-רוני ברנזבורג.

מרחב מרץ (המרחב הצעיר) מארחת את שלמה ולדמן שמנחה את הילדים בבניית משחקי חשיבה.

חמודים ככל שיהיו בהגעתם ללול, המטרה של גידול האפרוחים הוא תרנגולי הודו גדולים ובריאים שאפשר לשווק. אנשים רבים אוהבים לאכול אותם.

תרנגולי הודו כבר כבדים, ולא תמיד משתפים פעולה כאשר מנסים להעמיס אותם על משאיות לשוק. העבודה נעשית בשעות המאוחרות של הלילה, ודורשת עובדים בעלי שרירים בריאים.

צוות הלול ועובדים נוספים במשלוח לילי של תרנגולי הודו.