קטגוריה: 2010 – 2019

ארכיון הקיבוץ זמין לכל מי שמבקש לבקר בו, והוא מלא במסמכים וצילומים. ביקור במקום יכול ללמד רבות על תולדות הקיבוץ וחבריו. אבל לפעמים צריכים להביא את הארכיון לחברים. וכך עושים כמעט מדי ראש השנה כאשר במועדון מוקם תערוכה שמגישה את העבר – בצילומים ובהסברים – לחברים שמבקרים בו.

שמואל בארי מעיין בתערוכה במועדון – ובוודאי רואה צילומים שהוא עצמו צילם.

לפעמים מדובר בתערוכה "נודדת" – בשנת 2012, למשל, לקומונה, שם נערכה תערוכה מרשימה במיוחד:

התערוכה עסקה בהיבטים רבים של חיי קיבוץ, ביניהם … החקלאות בחצור:

… המטבח (כולל כלים אוטנטיים משנים עברו):

… השינויים בפני שטח הקיבוץ:

ועוד. וכמובן, תערוכות מהסוג הזה מעניקות לנו הזדמנות להתאחד ולזכור יחד:

ולספר לדורות חדשים על מה שהיה:

וכמו תמיד, עם השנים הזכרון נעשה מטושטש, ולא מזהים את כולם. הארכיון משתדל לשמור כמה שיותר, ואף לתעד באופן מדויק, אבל הזכרון הוא פעילה של הקהילה במלואה. בתערוכה של 2012 החברים התבקשו לעזור בזיהוי הילדים בצילום משנות ה-50:

הבקשה הזאת עוד תקפה. אנא, עיזרו!!

 

 

עם השנים יש דברים שהופכים למסורת. כמו-כן, אם השנים יש דברים שצריכים להפוך למסורת. יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, נרצח ב-1995. לקיבוץ היה ברור שמדובר באירוע שצריך לקבל ציון לא רק כלל ישראלי, אלא גם בתוך הקיבוץ. ואכן, נרקמה מסורת.

שולחן זכרון מוצב בחדר האוכל:

וילדי בר-המצווה של אותה שנה מארגנים ערב זכרון קצר במועדון.

וגם בימי קורונה, כאשר אין אפשרות להתכנס כדי לערוך טקס, וכאשר כמעט ולא נכנסים לחדר האוכל ולכן הצבת שולחן זכרון שם אינה הגיונית, עדיין זוכרים.

חצור מוצא דרכים שונות לשמור את זכרון חבריו שאינם. בנוסף למספר פסלים ברחבי הקיבוץ יש גם אירועים שנתיים שבהם מעלים את זכרם. מסע האופניים השנתי לזכרה של רונית קויפמן הוא אחד מאלה. ביום הזה משפחות שלמות רוכבות ברחבי הקיבוץ לזכרה.

 

כיצד יודעים שאת/ה מחצור? יש בוודאי דרכים שונות, אבל אחת מאלה היא ללבוש חולצה שמפרסם את העובדה הזאת. אמנם לעתים קרובות הולכים בחולצות האלו בתוך חצר הקיבוץ (היכן שכולם יודעים מהיכן את/ה, אבל אין זה אומר שהעובדה איננה ראויה לציון).

נחמה כהן עם חולצה מחגיגות ה-30 של הקיבוץ.

חולצות רבות הופקו במהלך השנים – ומוצג כאן רק אוסף מצומצם מהם.

חולצה של עובדי החינוך

חולצה לבוגרי/בוגרות סנונית

לא רק חולצות. גם בתקופת הקורונה …

ויש גם גאוות יחידה על גבי שקיות.

 

ככל שההיצע הלך וגדל המחסן, ובהמשך הכל-בו (שלפעמים מכונה המרכולית) גם גדל והשתכלל. הוא גם נדד – מליד האסם (היום הביסטרוק) ועד למקומו הנוכחי ליד הקומונה.

בשנת 2017 הוא עבר מתיחת פנים משמעותית – וגם זה לפתיחה חגיגית.

איתמר כהן גוזר את הסרט של הכל-בו בפתיחה החגיגית … כאשר המדפים עדיין ריקים.

וכאשר המדפים מלאים, באמת הכל נמצא בו.

בעלי חיים זקוקים לתשומת לב רבה. יש לדאוג לכך שהם מקבלים את הטיפול המתאים פן הם לא ישרדו ויגדלו. הלולים של חצור מקבלים אפרוחים בני יום ומטפלים בהם עד אשר הם מוכנים לשיווק.

עמנואל גורדון מחזיק אפרוח

וגם באמצעים מודרניים יותר צריכים לשמור על חום האפרוחים.

איאן הלפר משגיח על אפרוחים קטנים.

כאשר האפרוחים גדלים יש צורך להעביר אותם ללול אחר. המלאכה מתבצעת על ידי עובדי הענף, ובעבר גם בעזרה של גיוסים.

הצילום משנת 1977.

אמצעי ההעברה אולי השתנו, אבל עדיין יש צורך להעביר את תרנגולי ההודו למגורים מתאימים יותר לגודלם. 

כך זה נעשה ב-1985.

כבר יותר מדור אין בחצור רפת חולבים. אבל אין זה אומר שלא מגדלים עגלים … עד אשר הם גדולים מספיק לשיווק. היום מדובר בענף של אדם אחד, אם כי בעבר הלא רחוק היה מספיק עבודה לצוות אנשי מקצוע.

אוריאל אייזן עם העגלים, ובעבודה בשטח.

העולם שלנו היום הוא עולם של שפע. אין גבול לסוגי משחת השיניים שביניהם אפשר לבחור. שמפו? מדפים שלמים גודשים את החנויות. אבל לא תמיד היה כך. בשנותיו הראשונות, וממש עד לשנות ה-70, אפשר להגיד שקיבוץ היה חברה של מחסור. משחת שיניים היתה … אבל רק סוג אחד.

מוניה רוזנברג מאחורי הדלפק של ההספקה הקטנה.

עד לתוך שנות ה-70 ואפילו ה-80 חלק גדול מהאספקה הקטנה היתה דרך אזמנה.

מולי ורדי מקבל הזמנה.

מרסל ברין מטפלת בהזמנה של משה ארנן.

עם השנים, כמובן, המבחר במצרכים נעשה גדול יותר. בקיר אפשר לראות מספר סוגי סיגריות, ובמדפים מוצרי קוסמטיקה מגוונים.

סלביה קדם "מוכרת" ליפה סימון.

סימן ברור לשינוי שהתרחש בצרכנות בקיבוץ אפשר למצוא בעגלות שהיום עומדות לשימוש החברים. אם בעבר הלא כל כך רחוק סל יחסית קטן הספיק לקניות היו החברים משתמשים בעגלות קנייה … ומצליחים למלא אותן מכל טוב.

אורית ליפסון ואברהם ינובסקי בעת ספירת מלאי.

בתחילת הדרך כולם בקיבוץ היו צעירים – ויש אומרים צעירים שלא האמינו שאי-פעם יזדקנו. עד אשר נולדו הילדים הראשונים הקיבוץ היה חברה חד-דורית. אבל לא רק ילדים נולדו. (וגם הורים של חברים נקלטו.) עם השנים נולדו גם נכדים, ואפילו נינים. הקיבוץ נעשה לחברה שבה ארבעה דורות מתהלכים יחדיו בשבילים, וחוגגים אירועים – הן במסגרת קהילתית, והן משפחתית.

רחל ארנן עם הבת יעל, הנכדה אסתר, ונין בעגלה.

נחמה כהן חוגגת 89 בחיק המשפחה, עם הנכדה שני.

גידולי חקלאיים דורשים מים, ובחצור מי הגשמים אינם מספיקים. יש צורך להשקות.

במשך שנים עובדי השלחין העבירו צינורות בשדות כדי להמטיר על היבולים.

בשנות ה-80 הקוונוע שכלל את ההשקיה. מניחים את הקו, מתכנתים אותו, והוא עובר מעל לשדה.

התוצאה? יבול נאה.

ובכל זאת, גם היום ממשיכים להעביר צינורות בידיים.