כי ההיסטוריה עוד בועטת
איך מזהים חבר קיבוץ? יש לא מעט סימנים, אבל אחד הברורים ביותר היה תגית עם מספר על הבגדים. אפשר לסמן באמצעות עט שאיננו נמחק, אבל שיטת הסימון העדיפה ביותר היתה באמצעות פיסת בד עם מספר החבר שהוצמדה והודבקה לבגד באמצעות מכונת התרמית.
היום המכונה יושבת יתומה במה שנשאר מהקומונה – ולידה הנחיות השימוש במקרה הבלתי צפוי שמישהו יצטרך להדליק אותה כדי לסמן בגד:
המספר, כמובן, לא הודבקה לבגד כדי שכולם יידעו שמדובר בקיבוצניק. הצורך המרכזי היה לזהות של מי הבגד כאשר חילקו את הבגדים אחרי הכביסה לתוך התא של החבר.
חדר האוכל ה-"חדש" של קיבוץ חצור נפתח ב-1956. הפתיחה היתה, ללא ספק, אירוע מרגש. אבל חדר האוכל היה לרוב לחברים בלבד.
צילום מ-1956 – ילדי קבוצת שחף – מימין, מיכל רון, מיה כ"ץ, שמעון כהן, ו-רונית קויפמן – צועדים אל חדר האוכל.
רק בסוף 1971, כאשר ילדי קבוצת "שקד" היו בכיתה ו' הוחלט שהילדים האלה יוכלו לאכול את ארוחת הערב עם ההוריהם בחדר האוכל.
אם השנים הכללים נעשו הרבה יותר גמישים. בשנות ה-80 וה-90, למשל, כאשר בית הספר של ילדי כיתות היסוד עוד היה בתוך הקיבוץ, ילדי הכיתות התחילו לאכול ארוחות צהריים בחדר האוכל.
ילדי קבוצת רעים אוכלים ארוחת צהריים בתוך חדר האוכל.
אבל מה שפעם היה חריג הפך לשגרה. היום ילדים לא רק נכנסים לחדר האוכל ואוכלים שם. ב-2022 נפתחה פינה מיוחדת בחדר האוכל – פינה שבה הם יכולים לשחק (או לקרוא ספר, או לשמוע סיפור) בזמן שהוריהם אוכלים.
כולנו אוכלים, ולכן כולנו זקוקים למקום שבו אפשר לאכול. כך גם בקיבוץ. אבל במהלך שנים ארוכות כולם אכלו בחדר האוכל … גם כאשר הוא היה ממש קטן.
חדר האוכל על הגבעה – לפני בניית חדר האוכל הנוכחי
חדר האוכל והמטבח אינם יכולים לקפוא על שמריהם. הקיבוץ גדל ומשתנה ומה שפעם הספיק לאוכלוסיית המקורית כבר איננו מתאים. זה נכון לגבי ציוד המטבח וגם לגבי חדר האוכל. ב-1956 נחנך חדר האוכל של היום, אם כי כאשר הוא נפתח היה בו רק אגף אחד – המערבי של היום.
אריה גילת גוזר את הסרט לפתיחת חדר האוכל – אוגוסט, 1956 – כאשר ילדי חצור (שדווקא לא הרבו להכנס לחדר האוכל) מתרגשים מהאירוע.
סביר להניח שעבור חברי הקיבוץ ב-1956 חדר האוכל שנפתח, עם האגף המערבי בלבד, היה שיא הפאר, והחברים שבאו לאכול פגשו שולחנות ערוכים. כיאה למרכז תרבותי בקיבוץ, הקירות גם הציגו אמנות. במקרה של הצילום הזה, תערוכה של עבודות של יהודית אורן.
על אף העובדה שחדר האוכל הנוכחי נמצא איתנו כבר מעל 60 שנה, הוא נראה שונים מאד היום מאשר בזמן שנבנה. לפני בניית העזרה (האגף האמצעי) היו חלונות רבים:
ולהבדיל מהיום שיש שביל מדרום-מערב שעולה לחדר האוכל, בשנים הראשונות לא היה בכלל שביל מהכיוון הזה.
כזכור, עם השנים חדר האוכל והמטבח עבור שיפוצים רבים … עד ימינו:
איציק אוחיון בוחן את השיפוצים במטבח.
בזמן השיפוץ כלי המטבח הועברו לחדר האוכל שבאותו הזמן היה סגור.
במידה רבה אפשר להגיד שהילד נמצא במרכז חיי הקיבוץ, ולכן הגיוני שקיבוץ יקדיש חג מיוחד לילדים – יום הילד.
בתחילת הדרך חצור קישר את יום הילד לט"ו בשבט, וב-1947 ציינו את הנטיעות ויום הילד יחד:
יום הילד של שנת 1949 נחגג בסימן של עצמאות ישראל, וחזרת הילדים לחזור לאחר הפינוי לחולון. שולמית מאירי כתבה בעל התל:
כוונת הקיבוץ היתה, כנראה, לערוך ימי ילד לעתים קרובות. תוכנן יום הילד לשנת 1950, אבל הוא בוטל בגלל מגפת חצבת:
הצמדת יום הילד לט"ו בשבט היתה בעייתית. מזג האוויר בחורף לא התאים לקיום החגיגה בחוץ. הוצע להצמיד את היום לל"ג בעומר שממילא היה נטול ציון בקיבוץ. רק מאוחר יותר, כאשר ימי הילד לא היו אירוע שנתי אלא צוין לעתים רחובות יותר, הוא נעשה לחלק מכלל אירועי חג הקיבוץ.
לפי העדות בעל התל, יום הילד של שנת 1953היה אירוע מרגש:
וצילומים מאותו יום אכן מראים את זה:
כמו-כן, נערך תערוכה של צעצועים שהוכנו לילדים:
הצעצועים של יום הילד של 1973 – עשרים שנים מאוחר יותר – היו יותר מודרניים, אם כי עבור עיניים של היום אפילו פרימיטיביים:
אחד מנקודות השיא של יום הילד של 1973, בו נערך הפנינג חגיגי בדשא הגדול ופעילויות רבות בכל רחבי הקיבוץ, היה מטוס הפיפר שיצא מבסיס חצור שממנו ישי קצירי פיזר סוכריות לילדים ולחברים אשר בקרקע.
קיבוץ חצור ממוקם סמוך לבסיס של חיל אויר – בסיס שלפני קום המדינה היה בסיס של ה-RAF – חיל האוויר המלכותי של הבריטים.
מפה שמראה את הקיבוץ, את שדה התעופה, וגם את הכפרים הערביים ברקה, יסור ובתני.
אולי הדבר הבולט ביותר לקיבוץ, או לפחות לאוזניו, הוא הרעש מהבסיס, אבל במהלך השנים היו בינינו לא מעט קשרי ידידות. היו שנים שבהם ילדי הבסיס למדו בגנים של חצור. עוד בתחילת חצור נוצרו קשרים חיוביים בין הבריטים בבסיס לבין חברי הקיבוץ. בני פורת מספר על החשדנות של הבריטים כלפי חברי הגרעין, וזה משום שחברי אצ"ל תקפו את הבסיס קצת לפני שחברי חצור הגיעו לאזור.
שלדים ממטוסים שהאצ"ל פוצץ בבסיס חצור בפברואר, 1946.
בני פורת מספר:
הוא גם מתאם בקצרה כיצד, אחרי שהבריטים עזבו, חברי חצור נכנסו לבסיס כדי לאסוף שלל:
במשך השנים, יותר מכל דבר אחר הרעש מהבסיס היה מה ש-"קשר" אותנו אליו, אבל היו בכל זאת קשרים אחרים – לטוב ולרע.
ב-1951, למשל הקיבוץ הוזמן לבסיס לנטיעות של ט"ו בשבט:
ובשנת 1954 רחל מכבי דיווחה בהתלהבות בעל התל על מפגן של מטוסי הבסיס בו צפתה כל אוכלוסיית הקיבוץ:
אבל לא כל קשר היה חיובי. כפי שדווח בעל התל ב-1951, חיילים מהבסיס נהגו להגיע למטעים כדי לסחוב פרי:
במשך כ-45 שנים קיבוץ חצור אירח אולפן ללימוד עברית. החל בשנת 1951, עוד בשנים הראשונות של הקיבוץ בחצור, הוחלט לפתוח אולפן. באולפן לא למדו עברית בלבד. הוא הקנה לתלמידיו הזדמנות להכיר את תרבות ישראל ולהדק את הקשר – במיוחד בין המדינה לבין התפוצות.
במהלך השנים תנאיי המגורים, והלימוד, השתפרו. כבר אחרי שנה אחת הסוכנות היהודית דאגה לצריפים לתלמידי האולפן שתחילה גרו באוהלים. בהמשך התנאים המשיכו להשתפר, והתלמידים עברו לבניינים של ממש – פעם באזור המוסד (שדרת המוזות של היום) ופעם במגורים דרומית לחדר האוכל. חברי האולפן עבדו בתפקידים בקיבוץ וידיהם העובדות היו חשובות במיוחד בזמנים של קטיף בפרדס.
חברי אולפן עובדים בפרדס על לובקה סטירנין – בשנות ה-80.
האולפן בחצור שרד עד לאמצע שנות ה-90. במהלך השנים האלו אוכלוסיית האולפן עברה שינויים רבים – פעם עולים חדשים, פעם בני נוער יהודים מהעולם המערבי, ושוב, בתקופת בית ראשון במולדת, עולים מברית המוצעות.
לארי רפופורט עם תלמידים נוספים מהמחזור שלו באולפן – 1971.
עם השנים מערך העבודה בקיבוץ השתנה כך שמקומות עבודה לזמניים – לא רק אולפן אלא גם מתנדבים – הצטמצמו, וזאת היתה אחת הסיבות המרכזיות לסיום החזקת אולפן בחצור, בערך ב-1995.
רוב המים הביתיים של חצור מגיעים אלינו מבאר הממוקמת ליד הכיכר בכניסה לקיבוץ – לקראת העלייה למגרש החנייה.
מערכת השאיבה בתוך בית הבאר.
בית הבאר נבנה בתחילת שנות ה-50.
והוא שימש המקור היחיד למים עד להתחברות הקיבוץ למקורות ב-2009:
קטלוג הספרייה של היום ממוחשב. אם רוצים לראות אם ספר מסויים נמצא בספרייה, או למצוא היכן במדפים הוא ממקום פנינו לקטלוג הכרטיסים. בדרך הזאת ידענו, די בקלות, להגיע לספר המבוקש:
אבל כיצד נדע אם אנחנו באמת רוצים לקרוא ספר מסויים? היתה, כמובן, המלצת הספרנים. אבל אפשר היה גם לקרוא מי כבר קרא את הספר, ואפילו לבדוק כמה זמן הוא היה אצל הקוראים הקודמים. שרוול קטן בתוך כל ספר הכיל את כרטיס ההשאלה – שם יכולנו לבדוק את המידע הזה. בעצם, היתה כאן "רשת חברתית" פעילה – הרבה לפני האינטרנט:
היום כל המידע על הימצאו של ספר, ומי קורא אותו, נמצא בקטלוג במחשב:
אחד המבנים הראשונים שנבנו בקיבוץ חצור היה חדר הקריאה – סימן לחשיבות שחברי הקיבוץ ייחסו לספר. כמובן יש להוסיף שבאותה תקופה לא היתה טלוויזיה, ואפילו לא רדיו. הספר היה ה-"בידור" המרכזי. חדר הקריאה הוקם קרוב ולמקום הימצאה של בריכת השחייה היום.
חדר הקריאה, וקרוב אליו, מגדל המים.
הספרייה של היום ממוקם מתחת למועדון לחבר שנבנה ב-1975. לפני-כן הספרייה היתה על הגבעה מעל למועדון של היום. גם במעונו החדש השאלת הספרים בספרייה היוותה סוג של רשת חברתית – עוד לפני שהכרנו את המונח הזה באינטרנט.
ואחרי שהתכולה שלה הועברה למיקומה החדש היא פורקה:
בצילום מבויים,