כי ההיסטוריה עוד בועטת
אמן הוא מפעל ליציקת לחץ בפליז ואלומיניום. התהליך היציקה דורשת חומר גלם מותך שמוזרק, תחת לחץ, לתוך תבניות. בסיום תהליך היציקה המוצרים עדיין זקוקים לעיבוד, אבל אפשר להגיד שהחומר המותך, ומכונות היציקה, הם הלב של המפעל.
אורי כץ ואלון בדרק ליד תנור.
ראובן דה-פורטו בוחן מוצר שיוצא ממכונת יציקה.
מונקה פרגמנט יוצק באחת ממכונות היציקה הראשונות אשר באמן.
'קומונה א' הוא מונח שמבטא את השיתוף והשווין המוחלטים, בכל תחומי החיים, בראשית הקיבוץ.
התחום הבולט ביותר של קומונה א' היה מחסן הבגדים ובגדי החברים. הבגד לא היה מסומן או משוייך לחבר אלא 'כל הבגדים היו של כל החברים'. על תא אישי לכל חבר בכלל לא חשבו אז.
אז איך עבד?
אחרי שעברו כביסה עובדות הקומונה ('הקומונריות' בשפת המקום) היו מכינות את הבגדים בחבילות. כל חבר היה מקבל חבילה נקיה שעליה פתק עם שמו. הפתק היה מוצמד לחבילה ב'מחט' של קוץ יבש.
ואיך קבעו את המידה ומה יתאים למי?
מרים נדיב ('מרים הקטנה' בשפת המקום) הייתה בודקת כל זוג מכנסיים: מכנסיים שהגיעו לה עד המותניים היו 'קטן', עד הכתף 'בינוני' ומכנסיים שעברו את הראש היו 'גדול'. אח"כ היו מחלקים את החבילות לפי גודל החבר\ה…
כמובן שהשיטה יצרה הרבה מצבים קומים מצד אחד ואי נעימויות מצד שני, אבל היא היתה הכי שיתופית ושוויונית…
'קומונה א" בחצור קיבלה משמעות מיוחדת עם בואם של האמריקאים. אלה הביאו איתם מהבית בגדים ושמלות מודרניים שהיו שונים מהבגדים הקיבוציים. לעיתים קרובות ראתה 'אמריקאית' בעינים כלות כיצד חברה אחרת מתהדרת בשמלה הצבעונית "שלה" מאמריקה.
לאט ובהדרגה התחילו הבגדים להיות משויכים לחבר. הם סומנו תחילה בטוש (שלא יורד בכביסה) וזו כבר היתה 'קומונה ב'.
בשנת 1967 הונהגה שיטת מיספור הבגדים בהדבקה טרמית ובכך נכחד סופית אחד מסימני ההיכר הבולטים של הקיבוץ השיתופי.
מרים נדיב, פרני אייזן ו-רבקה גורן עם בגדי קומונה א'.
המונח 'קומונה א' מזוהה בעיקר עם הבגדים אבל בשנים הראשונות 'קומונה א' כללה גם פריטים כמו: שעונים, עטים נובעים, סכיני גילוח, מזרונים ופריטים נוספים שהיו 'של כולם' וחולקו לחברים לפי הצורך.
טיפול במחלות ריאומטיות (כאבי גב רומטיזם וכד') עם מים עשירים במינרלים ובוץ שהובאו מאיזור טבריה נקרא 'טבריה בבית'.
הטיפולים נעשו בתא נפרד שהיה במקלחת הציבורית (ע"ע) על-ידי רות גורדון ומאוחר יותר במספרה ע"י סוניה ווינרט (נפטרה).
בטיפול החבר היה טובל באמבטיית מיים שנמהלו ב 3 ליטרים 'מים מרוכזים מטבריה' ובטמפ' 40 מעלות. כל טיפול ערך כשעה ואחריו היה החבר יוצא עטוף מגבת ומזיע והולך לחדרו למנוחה.
חבר שהיה זכאי לטבריה בבית עבד באותו היום רק 4 שעות. לא פעם עלו תהיות מה היה יותר חשוב לחבר, הטיפול או החופש מעבודה…
'טבריה בבית' חסכה הפסד ימי העבודה והוצאות שהיו כרוכות בנסיעה למרחצאות טבריה.
מפי הטף (ע"ע): יאיר מלווה את פנינה הסניטרית ל"טבריה"
יאיר: מה זה פה?"
פנינה: "טבריה בבית, אתה יודע מה זה?"
יאיר, אחרי היסוס קל: "כן, זה המקום ששם רוחצים לחברים את הגב…"
עלון פנימי של הקיבוץ שיצא כל שבוע, מיום עליית הקבוצה הראשונה על הגבעה (על התל), במשך 54 שנים ברציפות!
ב'על התל' בא לביטוי, מדי שבוע, כל שנעשה בקיבוץ: החלטות, אירועים, אנפורמציה משקית, פיננסית ופוליטית, תוכניות ותגובות על אירועים תרבותיים וחברתיים מכתבים מחברים ששהו בחו"ל, יצירה עצמית וכד'.
במאי 1948, כשהקיבוץ שהה בחפירות עקב הפגזת הצבא המצרי שהיה באיזור אשדוד, העלון יצא בשם 'מתחת לתל'.
הטורים המפורסמים ביותר היו: 'מרכז במשק מוסר' (מ.מ.מ.), מישוט בחצר (אותו כתבה רחל מכבי שנפטרה) ו'מדיוני המזכירות' אבל הפופולארי ביותר היה 'מפי הטף'.
חצור, ולפניו 'קיבוץ ג', היה ידוע בתנועה הקיבוצית בעלוניו המפורטים והעקביים.
במהלך השנים העלונים קיבלו את שמותיהם בהתאם לנסיבות ולזמן:
ב'על התל' שיצא במרץ 1953 נכתב: "על מות י.ו. סטלין מנהיג האנושות המשוחררת, נרכין את דגלנו". אכן היו ימים.
עם השנים הפך 'על התל' למותג המזוהה עם קיבוץ חצור.
בסה"כ יצאו לאור 1,747 גליונות של "על התל'!.
הגליון האחרון יצא ב 1.9.2000 והמילה האחרונה בו היא "ברוך" (עם שורוק ב'ו').
גליון האלף של על התל, של ה-24 למאי 1968, זכה, כצפוי, לשער חגיגי:
בעלון הזה מציינים "בל נאמר כל חיינו השתקפו בו. אך חלק ניכור מההויה, העשיה, האוירה, מלבי בניה, הישגים ומחלדים – כל אלה מצאו ולו ציונם במקוטע היבש אך נכנסו … להסטוריה."
כך נכתב בגליון ה-1000. ראוי להעמיד את זה מול הגליון הראשון של "על התל" – אמנם לא העלון הראשון של הקיבוץ, אבל הראשון שיצא (איך לא?) מתל הרוחות:
שם, בעמוד הראשון אחרי עמוד השער, שיצא בכתב יד (ובכלל לא ברור אם היו מספר עותקים) נכתב:
ובהמשך, בצורה שמשקפת נאמנה את הכתוב בגליון ה-1000:
בית הספר לכיתות ז' עד י'ב, כולל מגורי הנערים (פנימיה), נקרא 'המוסד החינוכי' או בקיצור 'המוסד'.
המוסד כלל 4 כיתות, כל אחת עם בית מגורים צמוד, וכיתה חמישית עם מגורים בצריפים מרוחקים יותר. עם השנים נוספו מועדון, מעבדה, קומונה וחדר מוזיקה. היום כל אלה מהווים את מתחם 'שדרת המוזות' (ע"ע).
בין 1959 כשנחנך המוסד, ועד 1971 כשהצטרפנו ל'מוסד צפית' בכפר מנחם, התחנכו ולמדו בו כל בני הקיבוץ וקבוצה אחת של חברת נוער (ארז). 12 שנים תיפקד המוסד כמרכז חייהם של בני הקיבוץ שכללו גם את תנועת השומר הצעיר, פעילות חברתית ותרבותית ,חוגים, נבחרות ספורט, מקהלה תזמורת וכד'. בכל כיתה היו גם מספר נערים שבאו מחוץ לקיבוץ וכונו 'ילדי חוץ'. המורים המטפלות והמדריכים כולם היו חברי הקיבוץ לבד ממספר מצומצם שבאו מבחוץ.
כשבן קיבוץ היה אומר שהוא היה שש שנים 'במוסד' הוא היה זוכה לא פעם למבטים מופתעים.
לפני שהמוסד נבנה השטח שבו הוקדם היה די ריק:
טקס הנחת אבן הפינה של מעבדת המוסד נערך באוקטובר, 1959. יוסף מורגנשטרן, תעשיית יהודי אמריקאי שיצר קשרים עסקיים עם אמן וחברתיים עם הקיבוץ באופן כללי תרם את הכסף להקמת המעבדה.
מורגנשטרן עם דן צירקין בטקס.
אורה גולדברג בטקס.
כל מי שמבקר בחצור מתפעל מהגינון. אבל חצור איננו פורחת באופן טבעי – כפי שמעידים צילומים של התל בעת ההתיישבות. היופי של הקיבוץ הוא בזכות צוות נאמן של גננים שבמהלך השנים הפכו גבעה שוממה לירוק.
טובה שומרון ו-דב אורנר בעבודות נוי.
עוד לפני העלייה לקרקע בחצור טובה שומרון כבר הבינה שיהיה צורך לטפח את הנוי בחצור. היא כתבה על הנושא בגליונות הקיבוץ במאי של 1940:
על התפתחות הנוי בקיבוץ חצור:
בחשבון הבפייסבוק של הארכיון יש צילומים על טובה שומרון והתפתחות הנוי בחצור – כאן ו-כאן.
היום, כאשר ילדי הקיבוץ ישנים בבתי הוריהם, מוזר לחשוב שבימי הלינה המשותפת אמהות בקיבוץ "מסרו" את התינוקות שלהם לבית התינוקות בגיל שישה שבועות. היום התינוקות מגיעים לשם אחרי מספר חודשים, והם כמובן שם רק לשעות היום.
מטפלות התינוקות היו מקצועיות ביותר – הרי ההורים מסרו לידיהן היקר מכל.
יעל ארבל בבית התינוקות.
בתקופה של הלינה המשותפת (שנמשך עד 1991) הרוב המכריע של שעות היום של ילדי הקיבוץ היו בבתי הילדים. וכך היה גם עבור ילדי הגן. בגן (ובפעוטון) היתה פינת אוכל, פינות משחקים, חצר, מקלחת וחדרי שינה.
במשך שנים רבות גן ניצנים היה הגן ה-"ראשי" של הקיבוץ.
אבל עם ריבוי הילודה בקיבוץ היה צורך בגן נוסף. הוא נבנה באמצע שנות ה-70 – גן עפרים – שמלכתחילה תוכנן להיות מותאם ללינה המשותפת.
כמו בגן ניצנים, גם בעופרים היו אותן הפינות, אבל עיצוב הגן היה כך שמפינת המטבח שבה המטפלת (וכן, על פי רוב מדובר במטפלות ולא מטפלים) יכלה לראות את כל המתרחש בגן – באיזורי המשחק, וחדרי השינה לפניה, ובמקלחת מאחוריה.
תוכנית הבנייה של גן עפרים.
עד 2005 היה הכדורעף 'הספורט הלאומי' בחצור.
הצטרפות הגרעין הבולגרי לקיבוץ ג' נתנה דחיפה להתפתחות הכדורעף בקיבוץ ג' וב-1941 זכתה הקבוצה באליפות 'הפועל' שהיתה למעשה אליפות ישראל. במשחק הגמר שנערך במגרש מוטיפיורי בת"א ניצחנו את הפועל חיפה 1:2. ב 1946 זכתה חצור בגביע זייד.
רשימת השחקנים של אותם ימים כללה את מיכה שמבן, ז'קו ירון (אבא של אראלה), ז'קו פרחי (אבא של אורנה ברנזבורג), דוד בסן (נפטר), נני כהן (אבא של מושיקו) ואחרים.
לאחר הפסקה ארוכה חזר הכדורעף לחצור כשחברת הנוער 'אורנים' וקבוצת 'חרמש' נותנות את הטון. מאז ועד 2005 שהיתה השנה האחרונה לקיום קבוצת כדורעף בחצור, הפך המשחק ליותר ויותר 'מקצועני' והקבוצה כללה תמיד גם שחקנים מחוץ לקיבוץ ובשני העשורים האחרונים גם שחקנים מחו"ל. השיא היה בשבת 2000 כשזכינו בגביע המדינה.
המשחקים בשנות ה 60' 70' נערכו ב'מגרש הכדוסל' שהיה משטח בלטות במקום בו עומדים היום הבתים של נטע שריד ודני קביבור. התאורה הייתה שתי שורות מנורות 500 W כ"א שהיו תלויות על כבלים גבוה. לפני כל משחק החשמלאים סשה פיירמן (סבא של קרן ואור) ודוד פרנק (נפטר) החליפו את המנורות השרופות. במהלך המשחק הקהל, שישב על ספסלי עץ (במדרון היורד מהכביש שאחרי המתנ"ס למגרש) היה מעודד את הקבוצה ו…מתפלל שלא ישרפו מנורות במהלך המשחק.
ב 1987 עברו המשחקים לאולם הספורט.
שני השחקנים הבולטים של הקיבוץ היו אוריאל אייזן (בנים) ואראלה ירון (בנות).
בשנות ה 80 התחיל להתפתח הבדמינטון והוא היום ענף הספורט המוביל בקיבוץ.
עוד בראשון לציון לחצור היתה קבוצת כדורעף בנים. בצילום – ז'קו ירון, ז'קו פרחי, דוד בסן.
וגם קבוצת בנות. בצילום: בתיה רמות, יהודית פרחי, ז'קו ירון.
וגם דור הבנים המשיכו את המסורת. בצילום: גדעון אייזן, חגי פלג, ברוך קויפמן, אוריאל אייזן.
הצריף שעמד בסמוך לגן ניצנים, מצד מזרח, נקרא 'הגן הירוק'.
הגן הירוק היה במקור בית המגורים של קבוצת 'חרמש' ב'ראשון'. גם לאחר שהועבר מ'ראשון' לחצור, הוא שימש כגן של קבוצת 'חרמש'. בהמשך היה גן של מספר קבוצות בקיבוץ.
בשנת 1961 הגן הירוק שופץ, הוסיפו לו עוד חדר, והוא הפך למרכז המוסדות הכלכליים של הקיבוץ: מזכירות, מרכז משק, הנהלת חשבונות והדואר.
ומתי צבעו אותו בירוק?
לא ברור… אבל הוא לא היה ירוק כאשר הגיע 'מראשון'. וגם לא כששימש כגן של 'חרמש' בחצור. כפי הנראה הוא נצבע מיד אח"כ שכן ידוע שהקבוצות הבאות כבר היו 'בגן הירוק'.
יתכן שהוא נצבע בירוק יותר מפעם אחת כי כאשר הפך למרכז המוסדות הכלכליים נכתב בעל התל שהוא נצבע בירוק "כדי לשמור עליו יותר טוב וכדי להקל על זיהויו ע"י אנשים מבחוץ".
הגן הירוק עמד על תילו במשך קרוב לחמישים שנה ותקופה ארוכה, עד שנהרס, שימש כמחסן לחומרי בנייה.
עד לבניית אולם הספורט, והעברת המשרדים של הקיבוץ למשרדים שנפתחו שם, הן בקומת הקרקע ובקומה השנייה, מרכז המשק, הנהלת החשבונות של הקיבוץ, המרכזייה, עוד מוקמו בגן הירוק.
אילנה בארי ו-עדה חלמיש במשרד, כנראה בתוך הגן הירוק.
