כי ההיסטוריה עוד בועטת
חצור התברך במספר סופרים (ולא רק כאלה שכותבים למגירה). נכון לימינו אף אחד מהספרים של סופרי חצור לא הפך לרב-מכר, אבל יש כבוד לא קטן בכך שחצור הוא ביתם של מי שמפרסם ספר. ומוצגים כאן רק חלק קטן מהתפוקה החצורית.
בצילום: ספר זכרונות של רחל מכבי, ספר לימוד של צבי אטקין, ספר שירים של אנדה הראל-דגן.
הסופרים של חצור לא עסקו בכתיבה בלבד. כמו כל יתר החברים היה עליהם לעבוד בענפי הקיבוץ. חלקם היו, למשל, מורים באולפן.
תחילה חברי הקיבוץ גרו באהלים. בהמשך הם עברו לצריפים. כצפוי, וכראוי, עם השנים תנאיי המגורים הלכו והשתפרו. נציג כאן ציוני דרך במגורי הקבע של חברי הקיבוץ.
השיכונים המובאים כאן נבנו בתקופה של לינה משותפת. יש לזכור שבאותן שנים הילדים אמנם הגיעו "לחדר" לשעות בילוי, אבל בעצם הבית היה של ההורים. היום, כאשר הילדים לנים בבתי הוריהם הבתים גדולים ומרווחים יותר.
שיכון שירותים משותפים
נבנו בשנים:
שיכון סבתא ג'ילדה
נבנה ב:
שיכון א'
נבנה ב:
שיכון עולים
נבנה ב:
שיכון נעורים
נבנה ב:
קוטג'
נבנה ב:
שיכון "דוד בר"
נבנה ב:
שיכון בת-עמי
נבנה ב:
שיכון ותיקים
נבנה ב:
שיכון ה-28
נבנה ב:
שיכון ה-29
נבנה ב:
היום רוב השיכונים שנבנו עבור "ותיקים" כבר מאוכלסים על ידי צעירים, וכמובן שהבתים האלה גם זכו לשיפוצים רבים.
הקיבוץ חוגג את חנוכה במספר מעגלים – בקהילה הרחבה, בבתי הילדים, וכמובן גם במשפחה.
בתמונה: משה ארנן ונכדתו אסתר, 1984 – במסגרת הגן
בתמונה: ותיקי הקיבוץ – צבי הולנדר, פרומה ו-אברהם קרני, מרים נדיב בחגיגת נר ראשון של חנוכה בחדר האוכל – 2012.
המוסד החינוכי חוגג חנוכה – 1965.
וכמובן שלכל חבר סיפור החנוכה משלו, וב-1995 שמונה חברים סיפרו את שלהם:
במשך שנות ה-60 ועד כמעט אמצע שנות ה-70 בחצור היה ענף חקלאי שלא התלכלכו בו כמו ברוב ענפי החקלאות. עם זאת, מפני שחלק גדול מהעבודה היתה בתוך חממה, קשה להגיד שתנאיי העבודה היו אופטימליים: גידול ורדים.
שלמה ברקאי גוזם שתילי ורדים.
דני סימון קוטף ורדים.
נורית רוסיאנסקי אורזת ורדים לשיווק.
היו ימים שבהם חשבו שקיבוץ יכול להיות תזמורת "שמנצחת על עצמה". כאשר הקיבוץ גדל נעשה ברור שיש צורך מוסדות ש-"מנהלים" את הענפים ומסדירים את חיינו. ומתוך כל אלה ה-"מוסד" הראשי היה שיחת הקיבוץ שהחליט על עניינים קטנים כגדולים.
בצילום של שיחת קיבוץ בחדר האוכל רואים את גג העזרה כאשר הוא סגור. היום אותו גג כבר איננו, אבל פעם הוא נפתח … ויש עדות מצולמת אחת לכך.
במוצאי שבת חברים רבים נהגו להכנס לחדר האוכל (ובהמשך במועדון) שם דנו, וגם הצביעו, על היבטים רבים של חיינו.
שיחת הקיבוץ היתה סימן ברור לתרבות הקיבוצית הקולקטיבית/שיתופית. הרי חברי הקיבוץ התכנסו יחדיו כדי להחליט על אורחות חייהם. אבל היו סימנים נוספים – שגם הם נראו בחדר האוכל. ברבים מערבי השבת של שנות ה-60 וה-70 החברים לא רק עלו לחדר האוכל על מנת לאכול את סעודת השבת, אלא גם להשתתף בקבלת שבת שבה "פרשת השבוע" סקרה על הנעשה בשבוע החולף ויצרה תחושה של שותפות גורם.
המבוא מתוך חוברת "שבת שלום" עם "פרשות השבוע של כל שבוע שערך לובקה סטרנין – 1960.
הנגינה היא חלק מחיינו – בסנדלים, בנעלי עבודה, וגם בנעלי בית.
בתמונה: אפרת לבני, נעם לסטר, מיה כ"ץ, רחלי קלברש, בינה כהן.
היום ילדי הקיבוץ יוצאים מחצר הקיבוץ כדי להגיע לבית הספר. אבל זה לא תמיד היה כך.
קבוצת שיבולים בשיעור במעבדת המוסד.
בתמונה: בני כיתת סלע לומדים על דוד לבני.
רוחמה קולברש מלמדת אנגלית לקבוצת אייל.
