קטגוריה: 1960 – 1969

היום, במאה ה-21, מעטים מאד מחברי הקיבוץ עובדים בחקלאות. אבל קשה להוציא את החקלאות מהקיבוצניק, והמציאות הזאת באה לביטוי בדאגה לכמות הגשמים שיורדים. במהלך השנים מדידת הגשם היתה תפקיד חשוב והאוכלוסיה במלואה עקבה אחרי תצפית הגשמים.

שנים רבות דפי תצפית הגשם הוצגו בלוח המודעות בכניסה המערבית לחדר האוכל, אבל היום ממעטים להכנס דרך הכניסה המערבית, ולכן הדפים מוצגים בלוח התרבות ליד מכונת הכלים.

אינני עוקבים אחרי כמות הגשם בלבד. אנחנו גם בוחנים את כמות המשקעים לעומת השנה הקודמת:

עוד בגבולות עקבו אחר הגשם המעט שירד שם. בחצור במשך שנים ארוכות יעקב בן בשט היה, בין תפקידיו הרבים, המודד "הרשמי" של כמות המשקעים:

אבל היום התפקיד עבר לאסא קצירי שמודד לפני ביתו:

כידוע, לוח המודעות בחדר האוכל איבד חלק מכובד מגדולתו. כבר לא עוברים דרכו לקבל עדכונים. אנחנו זקוקים לשיטות אחרות כדי ליידע אותנו כמה גשם ירד. בחורף 2022 אסא קצירי התחיל להעלות ל-מקומי את הדיווחים:

איך מזהים חבר קיבוץ? יש לא מעט סימנים, אבל אחד הברורים ביותר היה תגית עם מספר על הבגדים. אפשר לסמן באמצעות עט שאיננו נמחק, אבל שיטת הסימון העדיפה ביותר היתה באמצעות פיסת בד עם מספר החבר שהוצמדה והודבקה לבגד באמצעות מכונת התרמית.

היום המכונה יושבת יתומה במה שנשאר מהקומונה – ולידה הנחיות השימוש במקרה הבלתי צפוי שמישהו יצטרך להדליק אותה כדי לסמן בגד:

המספר, כמובן, לא הודבקה לבגד כדי שכולם יידעו שמדובר בקיבוצניק. הצורך המרכזי היה לזהות של מי הבגד כאשר חילקו את הבגדים אחרי הכביסה לתוך התא של החבר.

במהלך השנים ט"ו בשבט נחגג פחות או יותר באותה דרך – ציון כלל קיבוצי ונטיעות במסגרת משפחתית. בשנות השישים עדיין היו שטחים רבים שהיו זקוקים לנטיעות. גינות הנוי דאגו לכך שכל משפחה יהיה (לפחות) שתיל אחד.

בצילום: רות ו-מוטקה קצירי והמשפחה נוטעים – 1963.

עם דליים בידיים ותוך שירה קולנית, באותן השנים המשפחות (ובוודאי גם יחידים) צעדו בשבילי הקיבוץ לקראת מקום הנטיעות של אותה שנה. גלעד זוהר הוביל עם האקורדיון.

 

לא פעם אורחים שמגיעים לחצור שואלים כיצד אפשר לחיות עם הרעש הזה. ולמען האמת, גם חברי הקיבוץ שאלו, ושואלים, את אותו הדבר. ב-1981 אלי נדיב דיווח, כנראה בשיחה לארכיון, שעוד בשנות ה-60 הרעש הפריע במידה גדולה כל כך שאפילו עלתה האפשרות להעברת הקיבוץ למקום אחר. בסופו של דבר, כמובן, נשארנו כאן, וכנראה שמטוסי הקרב המרעישים הם אלה שבסופו של דבר ימצאו מקום אחר.

אין ספר שרעש המטוסים היה המטרד הבעייתי ביותר, אבל במהלך השנים היו מטרדים נוספים. חברים התלוננו מהרעש מהמטרוק, למשל. ומתברר שבשנות ה-60 התלוננו על רעש מסוג מאד מוכר.

בחברה רב-דורית הגיוני שמה שטבעי לדור אחד יכול להתפס כמטרד אצל דור אחר. ב-1961 יואל פורת כתב, ללא ספק במידה לא קטנה של סאטיריות, על הרעש של בני המוסד שהפריע למנוחתו.

מדובר אמנם בבעיה אמיתית, אבל בכל זאת מסוג הבעיות שלומדים לחיות, ולחייך, איתם.

במשך כ-45 שנים קיבוץ חצור אירח אולפן ללימוד עברית. החל בשנת 1951, עוד בשנים הראשונות של הקיבוץ בחצור, הוחלט לפתוח אולפן. באולפן לא למדו עברית בלבד. הוא הקנה לתלמידיו הזדמנות להכיר את תרבות ישראל ולהדק את הקשר – במיוחד בין המדינה לבין התפוצות.

במהלך השנים תנאיי המגורים, והלימוד, השתפרו. כבר אחרי שנה אחת הסוכנות היהודית דאגה לצריפים לתלמידי האולפן שתחילה גרו באוהלים. בהמשך התנאים המשיכו להשתפר, והתלמידים עברו לבניינים של ממש – פעם באזור המוסד (שדרת המוזות של היום) ופעם במגורים דרומית לחדר האוכל. חברי האולפן עבדו בתפקידים בקיבוץ וידיהם העובדות היו חשובות במיוחד בזמנים של קטיף בפרדס.

חברי אולפן עובדים בפרדס על לובקה סטירנין – בשנות ה-80.

האולפן בחצור שרד עד לאמצע שנות ה-90. במהלך השנים האלו אוכלוסיית האולפן עברה שינויים רבים – פעם עולים חדשים, פעם בני נוער יהודים מהעולם המערבי, ושוב, בתקופת בית ראשון במולדת, עולים מברית המוצעות.

לארי רפופורט עם תלמידים נוספים מהמחזור שלו באולפן – 1971.

עם השנים מערך העבודה בקיבוץ השתנה כך שמקומות עבודה לזמניים – לא רק אולפן אלא גם מתנדבים – הצטמצמו, וזאת היתה אחת הסיבות המרכזיות לסיום החזקת אולפן בחצור, בערך ב-1995.

בחצור, כמו בקיבוצים אחרים, הילודה איננה הדרך היחידה שבה משפחות גדלות. יש גם קליטה. במגוון דרכים חברים חדשים הצטרפו לקיבוץ – חברות נוער, אולפן, מתנדבים – וברוב המקרים הנקלטים החדשים האלה זכו להשתלב לתוך משפחות גרעיניות בקיבוץ.

הנה, בשנות ה-60 בני ו-רוחמה קלברש יצאו עם הבנות רחלי ורותי לנטוע עצים בט"ו בשבט:

וכשלושים שנה מאוחר יותר, כאשר הבנות כבר אינם בקיבוץ, אנחנו שוב פוגשים את רוחה כאשר היא נוטעת עץ על משפחת הלפר, עם הבן ה-"מאומץ" איאן:

 

רצוי לקטוף את הכותנה מהר – הרי הקטיף מתבצע לקראת עונת הגשמים. לכן רצוי להתחיל מוקדם בבוקר. אבל לא מומלץ לקטוף אם הכותנה עדיין לחה מדי מטל הבוקר. לכן, צריכים לבדוק את הרטיבות לפני שהקטפת יוצאת לדרך. ולשם כך יש מכשיר:

אורי כ"ץ מסביר את השימוש במד הרטיבות:

 

קטלוג הספרייה של היום ממוחשב. אם רוצים לראות אם ספר מסויים נמצא בספרייה, או למצוא היכן במדפים הוא ממקום פנינו לקטלוג הכרטיסים. בדרך הזאת ידענו, די בקלות, להגיע לספר המבוקש:

אבל כיצד נדע אם אנחנו באמת רוצים לקרוא ספר מסויים? היתה, כמובן, המלצת הספרנים. אבל אפשר היה גם לקרוא מי כבר קרא את הספר, ואפילו לבדוק כמה זמן הוא היה אצל הקוראים הקודמים. שרוול קטן בתוך כל ספר הכיל את כרטיס ההשאלה – שם יכולנו לבדוק את המידע הזה. בעצם, היתה כאן "רשת חברתית" פעילה – הרבה לפני האינטרנט:

היום כל המידע על הימצאו של ספר, ומי קורא אותו, נמצא בקטלוג במחשב: