קטגוריה: 1990 – 1999

המסגרת החינוכית של ילדי הקיבוץ בכיתות א'-ו' נקראת 'חברת הילדים'.

זוהי המסגרת שאחרי שעות בית הספר בה נערכת פעילות בתחומי חינוך, חברה, תרבות, וספורט בהדרכת מדריכים ומטפלות מבוגרים.

חברת הילדים מחולקת ל'מרחבים' שהם קבוצות לפי הגילאים.

בצילום: פתיחת שנת הלימודים בכיתות היסוד – 1968

עד שנות ה 90' חברת הילדים נקראה בשם 'אלומה'. ישנן כמה גרסאות למקור השם. אחת מהן היא שבשנת 1955-6 היו בחברת הילדים שלוש קבוצות: 'שיבולים', 'דגן' ו'עומר', וכשמאגדים אותם יוצרים אלומה.

שלושה המרחבים המרכיבים היום את חברת הילדים נקראים 'עומר' (כיתה א') 'שיבולים' (ב'-ג') ו'אלומה' (ד'-ו'). איך שגלגל מסתובב…

לכל עיר ולכל ישוב יש אנדרטת זכרון או יד לבנים. בשנות ה-90 חצור בנה את שלו, סמוך לספריה.

היום פחות או יותר הקשר היחיד שיש לישראלים עם האנשים שגרים בעזה הוא דרך כוונת הרובה. אבל לא לפני יותר מדי שנים היו ביניהם שהכרנו אישית. נכון, הקשר היה של עובד מול מעביד, אבל נפגשנו איתם יום-יום, דיברנו איתם. אפילו הכרנו את המשפחות שלהם ודאגנו להם בעתות מצוקה.

בין שנות ה-70 לשנות ה-90 היו פועלים שהגיעו אלינו ואף השתלבו בקיבוץ. הם למדו עברית (מעטים מאיתנו למדנו ערבית).

בכרז בנין, בשנות ה-90 איציק החליט "לצאת לנופש" עם ארבעה פועלים שהכרנו היטב: ריעד, נזאר, סמור ומג'די. הוא נסע איתם לים המלח – הפעם הראשונה שהם עברו מזרחה ממישור החוף, ובילה איתם בחוף הים עד אשר הצטרכו לחזור – איציק לקיבוץ, והם לעזה לפני החשכה.

בפסח מספר גדול מחברי הקיבוץ ומשפחותיהם – בקיבוץ ומחוצה לו – מצטופפים לתוך חדר האוכל כדי לחגוג את סדר הפסח. מפני שהצפיפות די רבה, הישיבה מסודרת בפקידה. יש צורך למדוד את המרחק בין השולחנות, וגם את המרחק בין כיסא לכיסא.

כל זה מתאפשר בעזרת מקל אחד – מקל שבמהלך השנה עד לחג נשמר היטב בארכיון.

 

תחילה חברי הקיבוץ גרו באהלים. בהמשך הם עברו לצריפים. כצפוי, וכראוי, עם השנים תנאיי המגורים הלכו והשתפרו. נציג כאן ציוני דרך במגורי הקבע של חברי הקיבוץ.

השיכונים המובאים כאן נבנו בתקופה של לינה משותפת. יש לזכור שבאותן שנים הילדים אמנם הגיעו "לחדר" לשעות בילוי, אבל בעצם הבית היה של ההורים. היום, כאשר הילדים לנים בבתי הוריהם הבתים גדולים ומרווחים יותר. 

שיכון שירותים משותפים
נבנו בשנים:

שיכון סבתא ג'ילדה
נבנה ב:

שיכון א'
נבנה ב:

שיכון עולים
נבנה ב:

שיכון נעורים
נבנה ב:

קוטג'
נבנה ב:

שיכון "דוד בר"
נבנה ב:

שיכון בת-עמי
נבנה ב:

שיכון ותיקים
נבנה ב:

שיכון ה-28
נבנה ב:

שיכון ה-29
נבנה ב:

היום רוב השיכונים שנבנו עבור "ותיקים" כבר מאוכלסים על ידי צעירים, וכמובן שהבתים האלה גם זכו לשיפוצים רבים.

המסורת של נטיעת עצים בט"ו בשבט היא מסורת יחסית חדשה. היא איננה מופיעה בתנ"ך או במקורות תלמודיים, אלא ינקה מהעליות ויישוב הארץ במאה ה-20.

בקיבוץ נהגנו לצאת כל שנה לאזור אחר בקיבוץ ולשתול, אם כי בשלב מסויים התברר שכבר אין מקומות שבהם טרם שתלנו.

בשנת 1997 יצאנו למאגר ממערב לקיבוץ לשתול … וגם קצת לשוט.

כמעט כולם עוסקים בספורט. לפעמים מדובר בספורט תחרותי, ולפעמים פשוט להשאר בכושר.

כאשר כבר פרשו מהעבודה ותיקי הקיבוץ המשיכו לשמור על כושר, בין היתר באמצעות חוג כדורעף.

בעצם, כל אחד יוצר, ולקיבוץ חצור לאפשר את היצירה הזאת. אבל יש מי שיוצר בתוך ביתו ולעצמו, ויש מי שיוצר ויצירתו יוצאת לעולם. ויש בינינו כאלה שלא רק יוצרים, אלא גם זוכים להכרה רחבה. חצור התברך במספר יוצרים כאלה.

זאב קרישר ליד אחד הפסלים שלו.

היו לזאב מספר תערוכות, והוא משתתף בתערוכות קבוצתיות רבות – באשדוד, למשל:

עוד ב-1992 נערכה תערוכה של עבודות קורקר של זאב.

קיבוץ הוא חברה רב-גילית, והעובדה הזאת באה לביטוי בחגים כאשר כל שכבות הגיל מתכנסות כדי לחגוג.

במשך שנים אריה גילת, עם מטאטא ביד, הוביל את הרונדו של פורים, בעזרה של חדר האוכל.

פורים הוא כמובן חג (גם) לילדים, ובמהלך השנים אנחנו מתכנסים לתוך חדר האוכל לחגיגה מרהיבה – מתקנים, ממתנים, תערוכת תחפושות ועוד. הנה, למשל, מ-1996:

צילומים רבים של פורים במהלך השנים אפשר למצוא במספר אלבומים של הארכיון בפייסבוק:

חלק א’
חלק ב’
חלק ג’ – 1951 – 2007
חלק ד’ – 1951 – 2009
חלק ה’
חידון פורים הגדול

כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20 מקררים נמצאו בתים רבים בעולם המערבי, ובשנות ה-50 הם כבר היו נפוצים מאד. אבל לא בקיבוץ. מפני שמרכז החיים הקיבוציים היה חדר האוכל לא היה "צורך" במקרר ביתי/משפחתי, והראשונים, 60 במספר, חולקו לחברים רק בשנת 1971.

התכולה של המקררים האלה היתה קטנה – למידות של היום, קטנה מאד. אבל הם לא היו מיועדים למשפחות היות וילדי המשפחה גרו בבתי הילדים.