כי ההיסטוריה עוד בועטת
חמודים ככל שיהיו בהגעתם ללול, המטרה של גידול האפרוחים הוא תרנגולי הודו גדולים ובריאים שאפשר לשווק. אנשים רבים אוהבים לאכול אותם.
תרנגולי הודו כבר כבדים, ולא תמיד משתפים פעולה כאשר מנסים להעמיס אותם על משאיות לשוק. העבודה נעשית בשעות המאוחרות של הלילה, ודורשת עובדים בעלי שרירים בריאים.
צוות הלול ועובדים נוספים במשלוח לילי של תרנגולי הודו.
בשנת 1946 רכשה הקרן הקיימת לישראל את האדמות סביב יסור (חצור). היו 120 דונם פרדסים ובהם 6,000 עצי פרי. זה היה הענף הראשון בקבוץ חצור.
יעקב נחתומי דיווח על המצב ההתחלתי של משק חצור:
אלי נדיב עם יבול של קטיף.
משה נחתומי מוביל פרי.
היום הפרדסנות בחצור מצומצם מאד. אבל פעם הוא היה בין הגידולים, והענפים, החשובים של הקיבוץ. חברים רבים עבדו בגידול התפוזים, והצוות גדל באופן משמעותי בעת הקטיף.
חלק מהקטיף התבצע באמצעות סולמות עץ שאפשרו להגיע לפרי שהיה גבוה בעצים.
הסולמות המכניים של שנות ה-80 וה-90 אפשרו לקוטפים להגיע לצמרות העצים.
והקטיף, ובמיוחד סיום הקטיף, היה אירוע רב משתתפים – עם חברי קיבוץ, בני נוער, מתנדבים וחברי האולפן.
בתחילת שנות ה-80 הוחלט לנטוע מטע אפרסמונים. תוך זמן קצר המטע הניב פרי שאף זכה במקום ראשון בתחרות של יצוא הפרי. המשכנו בגידול הפרי הזה עוד לתוך שנות ה-10 של המאה הנוכחית.
משה נחתומי ו-נעם אבני מכשירים את השטח לנטיעת עצי אפרסמון – 1981.
תוך זמן קצר המטע הניב פרי.
מנחם חצרוני קוטף אפרסמונים – 1983.
למטע האפרסמון היתה השפעה חיובית על הקיבוץ – כפי שהמילה הטובה הזאת מעל התל של דצמבר 1986 מעידה:
בשנת 1994, לקראת ט"ו בשבט, ניטע מטע אפרסמון נוסף:
מידי שנה, בחג הסוכות, חברי וילדי הקיבוץ יצאו למטעיי האפרסמון והרימונים כדי לקבל הסברים של אדי בנדיק, מומחה ארצי בגידולים האלה, על הנעשה במטעים האלה.
אדי בנדיק מסביר – סוכות, 2012.
בשנות ה-20 של המאה ה-21 קיבוץ חצור מתפשט לכיוון מערב, ואילו אמן נמצא בצד המזרחי של הקיבוץ. פעם אפשר היה לטייל באופן חופשי בתוך המפעל, והיום צריכים אישור מיוחד כדי להכנס. במילים אחרות, אמן נעשה רחוק מהעין … אבל לא רחוק מהלב. חברים רבים כבר אינם עובדים ברצפת הייצור של המפעל, אבל יש עדיין חברים בתפקידים של הנהלה ומנהלה, וכל הקיבוץ תמיד מעוניין לדעת מה מצבו הכלכלי. אמן עדיין ממלא מקום מרכזי מאד בחיי חצור.
מפעל אמן – צילום משנות ה-70 – לפני מספר שיפוצים, ולפני שהיה מסביבו גדר.
חדר הכלים, יחד עם המשרד הטכני, הם המרכיב המקצועי ביותר של המפעל. התכנון והבנייה של התבנית מבטיחה שחומר הגלם המותך שמוזרק לתוך התבנית שממוקמת בתוך מכונת היציקה ימלא את התבנית במלואה לפני שהוא מתחיל להתקרר.
מיכאל בדרק משפץ תבנית.
אילן בר-אילן מכין תבנית להרכבה במכונת יציקה.
בנוסף לכך שאמן היה מקום עבודה הוא גם היה מקום שבו חברים נפגשו. ואין כמו ארוחת עשר כדי לשוחח על מה שקורה – בקיבוץ, בארץ, בעולם.
יוסף אייזן, ניסים בכר, יהודה אלעזר, ו-פישל סער בהפסקה באמן.
שלמה ברקאי, מוטקה קצירי, גדעון אייזן, יעקב אשל, צבי קופרמן, ו-אברהם קרני בהפסקת עשר בקפטריה של אמן.
בעבר נהגו לשיר "העבודה היא כל חיינו". אבל ספק אם יש מי שבאמת חושב כך היום. עם זאת, העבודה מילאה תפקיד מאד חשוב בחיי חבר הקיבוץ, כולל החבר הוותיק. ואמן קלט חברים ותיקים שבעבודתם – המקצועית והלא כל כך מקצועית כאחד – תרמו לייצור. החברים שהלכו לעבודה כל יום באמן לא רק עבדו. המוצרים שעליהם הם עבדו היו חשובים הן לחקלאות והן לתעשיית הבנייה.
שמואל בארי עובד על עיבוד מוצר אחרי היציקה.
סוניה ויינרט ו-דוד גפן בודקים ממטרות.
בגדים שיוצאים ממכונות כביסה צריכה ייבוש לפני שאפשר לקפל אותם ולחלק אותם לתאי החברים.
היום, עבור אלה שעדיין משליחים כביסה, יש מכונות ייבוש ...
מרים בדרק מוציאה בגדים ממכונת ייבוש.
… אבל היתה תקופה (כמו היום בימים חמים) שתלו את הבגדים לייבוש בחוץ.
נורית רוסיאנסקי תולה בגדים במרפסת המכבסה.
כבר בשנת 1976 הקיבוץ החליט על רכישת טלוויזיות לחברים. החלוקה היתה לפי וותק, ובחלוקה הראשונה חולקו 35 טלוויזיות. אבל אין זה אומר שהיה הרבה שבו אפשר היה לצפות. הערוץ השני, שהרחיב את אפשרויות הצפייה, התחיל רק בשנת 1993. עם הרחבת ההיצע הטלוויזיונית, ומגוון הטעמים התרבותיים של הדורות השונים שאכלסו את הקיבוץ, הדרישה לפעילות משותפת בערבי שבת הצטמצמה.
עד לצמצום הזה היתה ציפייה לפעילות כמעט מידי כל ערב שבת. שנת 1992 היא דוגמה טובה לכך, ומובאים כאן מספר דוגמאות מהפעילות התרבותית הענפה של אותה שנה.
זה ראיון – ערב ראיונות פנימי
נעם אבני וגדעון אייזן משוחחים
גדעון מראיין את מרים בדרק ו-עטר נדיל.
ערב "אלגרו" פנימי – חידון מוסיקלי המבוסס על תוכנית טלוויזיה של אותם ימים.
השופטים: ישי קצירי, דני ברעם, יעל שפי, מיקי הלוי.
נירית הלוי וישי קצירי
התזמורת: ציפי פלט, גליליה דנקנר, ישי צור, עמנואל גורדון
ערב פטור ממילואים – למשתחררים מהמילואים ב-1992.
יונתן זרח (חותם), ניסים חן
עמוס פלך מברך את אורי אשל ו-ישי צור.
יפת טייבי והמשפחה
בגדי המלך החדשים – הפקה גדולה
הדס שלם
רותם פלג ורינת ארדי
שלמה ולדמן ואסא קציר
בהפקות גדולות לא רק המבוגרים הופיעו. הקיבוץ דאג לשלב נציגים מכל הדורות.
פסטיבל הזמר החצורי הוא מסורת. לא מסורת שנתי, אלא מסורת שחוזרת מידי פעם – לרוב כאשר מתארגן צוות שמוכן להרים את האירוע. הפסטיבלים אינם תמיד נערכים סביב חגי הקיבוץ, אבל לא פעם הם גם קשורים למועד החשוב הזה. חברי קיבוץ כותבים שירים (ולרוב גם מלחינים את המנגינות) וגם מבצעים את השירים בערב מרשים ומהנה.
המסורת של הפסטיבל החל בתקופה שבה "תרבות פנימית" או "תרבות עצמית" עדיין היתה מאפיין מרכזי בנוף הקיבוצי. ועם השנים, ככל שישראל כולה, והקיבוץ כחלק ממנה, התבססה יותר ויותר על הופעות מקצועיות היכולת להפיק משהו בכוחות עצמיים נעשית עוד יותר מרשימה.
אחרי שפסטיבלים די רבים מצטבר אוסף מכובד של שירים, ולא תמיד יש הזדמנות להזכר בהם. אבל לזה יש פתרון, ופתרון מאד נחמד – פתרון שאפילו מחבר בין חג קיבוץ לבין הפסטיבלים עצמם: תרועת הפסטיבלים – אירוע חגיגי של ראש השנה תש"ע / 2009 שהכיל שירים נבחרים מפסטיבלי הזמר החצוריים של שנים קודמות.
